מכתבים אישיים: כך לחמה לוסי דרייפוס למען בעלה

המכתבים האישיים של לוסי דרייפוס לבעלה אלפרד וההתכתבות הענפה שניהלה עם הרשויות חושפים את המאמצים האדירים שהשקיעה, ולא פחות חשוב מכך – את הפן האישי והמרגש של אחת הפרשיות האנטישמיות המוכרות ביותר בהיסטוריה

לוסי ופייר דרייפוס, תמונה משנת 1891. אוסף משפחת דרייפוס

​ב-15 באוקטובר 1895 התבקש אלפרד דרייפוס, קצין בדרגת קפטן במטה הכללי הצרפתי, להתייצב בתשע בבוקר במטה בבגדיו האזרחיים לשם "בדיקת הקצינים המתמחים". על אף הבקשה התמוהה, סירב הקפטן להתרגש ונפרד ממשפחתו לשלום כמו בכל יום רגיל. היה זה בוקר יפה, ובנו פייר בן השלוש וחצי התעקש ללוות אותו עד פתח הדלת. הזיכרון של אותה פרידה, סיפר דרייפוס בזיכרונותיו, הוא שעזר לו להתמודד עם כל מה שיזמנו לו השנים הקשות שבאו לאחר מכן.

​קולונל דה פאטי דה קלאם, האחראי שנשלח לחקור את דרייפוס, לא בזבז זמן והכתיב לקפטן מסמך תחת ההוראה המפורשת ש"יקפיד מאוד בכתיבתו". בתום ההכתבה, קם הקולונל בפראות מכיסאו והכריז "בשם החוק אני עוצר אותך, אתה מואשם בפשע של בגידה חמורה". דרייפוס נכלא בבית כלא צבאי ונאסר עליו לקיים כל קשר עם משפחתו.

בתקופה של פרנויה לאומית גואה – תקופה בה רחשה הרפובליקה הצרפתית עם שמועות וידיעות על בגידות ומכירת סודות לגרמניה, האויבת הגדולה – נמצא השעיר לעזאזל המתאים. משהתגלה מסמך סודי המכיל שורה של סודות צבאיים למכירה, נחשד אלפרד דרייפוס, הקצין היהודי היחיד במטה הכללי הצרפתי, כאשם העיקרי. בתום משפט צבאי קצר הורשע בבגידה ונשלח לגלות לכל החיים באי השדים, הסמוך לחופי גיאנה הצרפתית ביבשת דרום אמריקה.

שם לא נגמר הסיפור. בטרם נשלח לאי השדים, נאלץ דרייפוס הנדהם לעבור טקס השפלה איום בו הוקע כבוגד הרפובליקה. במהלך הטקס שהתקיים בחצר בית הספר הצבאי בפריז הופשטו ממנו כל דרגותיו, חרבו נלקחה ונשברה וקהל זועם שהתאגד הטיח קללות אנטישמיות בפניו. אמנם מצבו הבריאותי והנפשי הדרדר בצורה דרסטית בכלא, אך הוא סירב להאמין עד יומו האחרון שהייתה זו אנטישמיות נסתרת בצבא שהובילה אותו למצבו העגום.

עם מעצרו הועמדה בפניו האפשרות לבחור ב"דרך המכובדת" במקרים כאלה – אקדח רבולבר (Revolver) טעון הונח בתאו בכדי שייקח את חייו בעצמו. להפתעתם הגמורה של סוהריו, סירב דרייפוס להשתמש באקדח והמשיך לטעון לחפותו. משעה שנשללו ממנו חירותו וכבודו האישי, החליטה משפחתו לשמש פה לנאשם ופעלה ללא לאות כדי להשיג את זיכויו.

בעוד אחיו מתיה פעל במישור המשפטי והדיפלומטי כדי להשיג לאחיו הבכור משפט חוזר וזיכוי, החליטה לוסי דרייפוס – אשתו הצעירה והאהובה של אלפרד – להשקיע את כל מרצה בשיפור תנאי חייו של האסיר הטרי. היא דאגה לשלוח לו מכתבים בקביעות ובו עדכנה את בעלה במצב ילדיהם המשותפים, במאמציו הבלתי נלאים של אחיו לזכותו וכמובן, להציע לו מילות עידוד וחמלה. במכתב ששלחה לבעלה ב-16 בינואר 1895, שאלה לוסי את בעלה בדאגה: "מה שלומך יקירי המסכן, האם אינך מרגיש חלש בגלל משטר בית-הסוהר, אתה שכה זקוק לאוויר הפתוח ולתנועה?"

מכתבה של לוסי לבעלה, פריז, 16 בינואר 1895. מתוך ארכיון משפחת דרייפוס הנמצא בספרייה הלאומית

 

סביר שתנאי שהותו של בעלה לא הוסתרו ממנה, והיא הייתה מודעת לעובדה שאת חמש שנותיו באי השדים העביר דרייפוס כשהוא כבול מרבית היממה בבקתה מטונפת בה הטמפרטורה מגיעה לעיתים לחמישים מעלות. כל תחינה ממנה ודאי לא הייתה משנה את תנאי שהותו הפיזיים, ולכן ניסתה להקל עליו ככל שיכלה בדרכים אחרות. היא ניהלה התכתבות ענפה עם משרד המושבות, האחראי על אסירים דוגמת בעלה. ב-2 ביולי 1895 קיבלה מכתב תגובה: "גבירתי, פנית למשרדנו כדי לקבל אישור לשלוח לבעלך חמישים בקבוק חלב משומר (…) הואיל ולמגורש דרייפוס ניתנה הזכות לפי החוק לדאוג לצרכיו ולמזונו על חשבונו הוא, אינני מתנגד שתשלחי ישירות לגיאנה את מצרכי המזון הללו…"

מכתב ממשרד המושבות ללוסי דרייפוס, 2 ביולי 1895.מתוך ארכיון משפחת דרייפוס הנמצא בספרייה הלאומית

 

מכתבים נוספים ששלחה וקיבלה ממשרד המושבות מוכיחים כמה עקשנית הייתה לוסי במאבקה להיטיב עם בעלה. התיעוד מתוך הארכיון מלמד ששר המושבות, אנדרה לבון, שלח בעצמו מכתב ללוסי להודיעה שדחה מספר ספרים ששלחה לבעלה בתואנה שדפיהם אינם גזורים.

מכתב של שר המושבות ללוסי דרייפוס, 5 במאי 1896. מתוך ארכיון משפחת דרייפוס הנמצא בספרייה הלאומית

 

לוסי רבת התושייה הצליחה למצוא פרצה, כיוון שבמכתב מאוחר יותר מזכירו הישיר של מנהל בית הסוהר מיידע אותה שכל ספרי המסעות ששלחה לבעלה אושרו על ידי המנהל ונמסרו לבעלה.

בשנת 1899 הצליחה הקואליציה הפרו-דרייפוסית להשיג לקצין המורשע משפט חוזר. משנודע לדרייפוס על הדיון החוזר במעמדו, מיהר ושלח להוריה של אשתו – הזוג אדמאר – מכתב נרגש בו ביקש להוקיר תודה עמוקה לבתם על תמיכתה, תמיכה שבלעדיה לא היה שורד את תקופת המאסר הקשה. מדוע שלח דרייפוס מכתב דווקא להוריה של לוסי? המשפטים הראשונים מבהירים זאת היטב: "אם מכתבי יגיע אליכם קודם שובי לצרפת", כתב להוריה של לוסי, "אני פשוט מבקש מכם לחבק את לוסי ואת ילדינו היקרים בשמי, בציפייה לאושר העילאי כשאחבק אותם בזרועותיי, וכשאוכל להשכיח סוף סוף מלוסי את השנים הארוכות של עינויים נוראיים על ידי חיים שקטים ומאושרים".

מכתבו של אלפרד דרייפוס להוריה של לוסי. איי הישועה, 4 ביוני 1899.מתוך ארכיון משפחת דרייפוס הנמצא בספרייה הלאומית

 

הטריבונל הצבאי שהתאסף בכדי לעבור על תיקו של דרייפוס מצא את הנאשם אשם בשנית, הפעם בנסיבות בגידה חמורות פחות, והוא נידון לעשר שנים בכלא. תחילה נראה המאבק המשפטי כתבוסה נוספת לתומכיו (ובראשם מתיה ובני משפחתו הנוספים). אולם, חודש אחרי גזר הדין, חנן נשיא הרפובליקה את דרייפוס – לשם כך היה צריך הקצין להודות באשמה. בעקבות הלחץ הרב שהפעילו עליו מתיה ותומכיו האחרים והרבים, הודה באשמה בלב כבד. מיד עם שחרורו פעל כדי להשיג לעצמו זיכוי מלא מכל חשד לבגידה.

הכאב שבהודאה במעשה הנאלח ביותר שיכול לבצע חייל בשירות הרפובליקה (כך ראה זאת דרייפוס עצמו) עומעם רק על ידי הפגישה המחודשת עם אשתו וילדיו. הממסד הצבאי סירב להכיר בזכאותו, ורק בתום משפט ארוך קבע השופט שכל הראיות והטיעונים כנגד דרייפוס אינם משכנעים ופסק סופית שאלפרד דרייפוס יזוכה מכל אשמה. הייתה זו שנת 1906, ולמרות שרצה לחזור לצבא, מצבו הבריאותי הקשה (תוצאה של כליאתו הממושכת בתנאים לא אנושיים) מנעה ממנו להמשיך ולשרת את הרפובליקה. הוא שוחרר מכל שירות צבאי שנה לאחר מכן. הוא חזר בזמן מלחמת העולם הראשונה לשירות צבאי ועמד לצידה של הרפובליקה באחת מהמלחמות האכזריות ביותר שניהלה.

אלפרד דרייפוס הלך לעולמו בשנת 1935, בדיוק 29 שנה לאחר שזכה בחנינה נשיאותית ויצא לחופשי.

בשנת 1975 החליטה ז'אן דרייפוס-לוי, בתם של לוסי ואלפרד, להעביר חלק מהארכיון המשפחתי לספרייה הלאומית. מתוך רגש של קרבה ואהדה למדינת ישראל ולעם היהודי, היא דאגה שהמכתבים האישיים והמרגשים ביותר של המשפחה (העוסקים בפרשת דרייפוס) יועברו לספרייה.

אלפרד ולוסי דרייפוס בזקנתם. מתוך ארכיון משפחת דרייפוס

 

הכתבה חוברה בעזרתה האדיבה של ד"ר בטי הלפרן-גדז, הספרייה הלאומית, מחלקת אוספים.

על שרון אולדס, פאוסט ועל ברית עם השטן

"אֲנִי מְנַסָּה לִכְתֹּב אֶת דַּרְכִּי הַחוּצָה"- גיא פרל כותב על 'קרקעית חיינו' מאת שרון אולדס, בתרגום חדש של שירה סתיו

Omlijsting met duivel, Gaspar Bouttats, after Hendrik Verbrugghen, 1650-1695

השיר 'השטן אומר' (עמ'  9) הוא השיר הפותח את הספר 'קרקעית חיינו' – לקט משיריה של המשוררת האמריקאית שרון אולדס אשר נבחרו ותורגמו על ידי שירה סתיו. שיר זה פתח גם את ספרה הראשון של אולדס (אחריו ראו אור שמונה ספרים נוספים) ואף העניק לו את שמו. כך נפתח השיר:

אֲנִי נְעוּלָה בְּתֵבַת אֶרֶז קְטַנָּה
וּבָהּ תְּמוּנָה שֶׁל רוֹעֵי־צֹאן מֻדְבֶּקֶת
אֶל הַלּוּחַ הָאֶמְצָעִי בֵּין גִּלּוּפִים.
הַתֵּבָה עוֹמֶדֶת עַל רַגְלַיִם מְעֻקָּלוֹת.
יֵשׁ לָהּ מַנְעוּל זָהָב בְּצוּרַת לֵב
וְאֵין מַפְתֵּחַ. אֲנִי מְנַסָּה לִכְתֹּב
אֶת דַּרְכִּי הַחוּצָה מִן הַתֵּבָה הַסְּגוּרָה,
הַמַּדִּיפָה רֵיחַ אֶרֶז. הַשָּׂטָן
בָּא אֵלַי בַּתֵּבָה הַנְּעוּלָה
וְאוֹמֵר, אֲנִי אוֹצִיא אוֹתָךְ. תַּגִּידִי
אַבָּא שֶׁלִּי חָרָא. אֲנִי אוֹמֶרֶת
אַבָּא שֶׁלִּי חָרָא וְהַשָּׂטָן
צוֹחֵק וְאוֹמֵר, זֶה נִפְתָּח.
תַּגִּידִי שֶׁאִמָּא שֶׁלָּךְ סַרְסוּרִית.
אִמָּא שֶׁלִּי סַרְסוּרִית. מַשֶּׁהוּ
נִפְתָּח וְנִשְׁבָּר כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת אֶת זֶה.
עַמּוּד הַשִּׁדְרָה שֶׁלִּי מִתְיַשֵּׁר בְּתֵבַת הָאֶרֶז
כְּמוֹ צִדָּהּ הָאֲחוֹרִי, הַוָּרֹד, שֶׁל סִכַּת הָרַקְדָנִית
עִם עֵינֵי הָאֹדֶם, הַמֻּנַּחַת לְצִדִּי
עַל כַּר סָטֶן בְּתֵבַת הָאֶרֶז.
תַּגִּידִי חָרָא, תַּגִּידִי מָוֶת, תַּגִּידִי שֶׁיֵּלֵךְ לְהִזְדַּיֵּן הָאָב,
אוֹמֵר הַשָּׂטָן בְּאָזְנִי.

בחירתה של אולדס בשיר זה על היסוד הארס-פואטי שבו, להיות השיר שייפתח את ספרה הראשון, היא בחירה מרתקת, והיטיבה סתיו לעשות כאשר בחרה בו לפתוח גם את לקט התרגומים. לתפיסתי, מצוי בו מפתח להבנת מכלול יצירתה של אולדס מבחינת תכניה ומבחינת התהליך הנפשי עומד בבסיסה.

הספר 'השטן אמר' ראה אור בשנת 1980. אולדס היתה אז בת 38; באמצע חייה ובפתח מסע יצירתה היא כורתת ברית עם השטן. בראיה סימבולית ניתן לומר כי באמצעות היצירה היא מנסה ליצור קשר עם אזורים נפשיים שהורחקו  מתודעתה, ובהם תכנים אסורים במחשבה ודיבור כדי 'לכתוב את דרכה החוצה'. מעניין להשוות ברית זו לבריתו המוכרת עם השטן של מפיסטו, גיבורו של גתה. בעוד שבשיר זה אזורי הנפש המורחקים של אולדס קשורים בהוריה, אצל מפיסטו מדובר בתשוקה ותאווה שאינן עולות בקנה אחד עם התקינות הבורגנית שהוא חי בתוכה; אולם, הברית היא אותה הברית, ובשני המקרים מטרתה שחרור מכבלים מגבילים. אומר פאוסט: "לֹא עוֹד; מֵעַתָּה קְלָלוֹת מָרוֹת אָטִיחַ / בְּכָל שֶׁעָלֵינוּ רוֹצֶה לְהַעֲרִים / וּבִכְזַב חֲנֻפָּה אֶת הַנֶּפֶשׁ מַדִּיחַ / אֶל גְּזֵרַת הַקִּיּוּם בְּבוֹר יִסּוּרִים […] אֲרוּרוֹת הַבְטָחוֹת שֶׁאַהֲבָה תַּפְרִיחַ! / אֲרוּרָה הַתִּקְוָה! אֲרוּרָה אֲמוּנָה, / וְאָרוּר מִכָּל אֵלֶּה אֹרֶךְ הָרוּחַ!" (עמ' 108-109)* . למרות ההבדל המסוים בין אולדס לבין פאוסט, השטן הוא אותו שטן, ובשני המקרים הוא דוחף את בת או בן בריתו לכתוב או לומר את האסור – "צֵא, שְׁפֹךְ קִיתוֹן בּוּז עַל תְּבוּנָה וּמַדָּע, / כּוֹחָם וּמִשְׁעַנְתָּם שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם" (עמ' 121).

מזווית הראיה של הפסיכולוגיה האנליטית, בריתם של פאוסט ואולדס עם השטן מהווה ביטוי סימלי למפגש עם 'הצל' – מרחב נפשי אליו מורחקים רגשות, רצונות, תכונות ופוטנציאלים שמסיבה זו או אחרת נתפסו כמגונים ואסורים ולפיכך צריך היה להרחיקם מעל תודעת האגו. המשורר רוברט בליי מכנה את הצל האישי "השק הארוך שאנו נושאים מאחורינו" , שק שבשלב זה או אחר של חיינו מאט את התקדמותנו במידה שמחייבת אותנו לעצור ולבחון את תוכנו. לתפיסתו של יונג, יצירת מגע עם ה'צל' – הארכיטיפי והפרסונלי – מהווה את השלב הראשון וההכרחי במסע הרחבת תודעתנו. לא נהיה שלמים אם לא ניצור קשר עם מה שלכאורה הרחקנו מעלינו אך עודו פועל בתוכנו. דומה כי האופן בו מתפתח מפגשה של אולדס עם השטן בשיר מדגים טענה זו, ובכך תתמקד רשימתי. הדוברת בשיר של אולדס נדחפת על ידי השטן לומר דברים אסורים באופן קשה ומפורש, אך בהמשך השיר, ולמעשה בהמשך דרכה כיוצרת, הדבר אינו מוביל להתפרקות והיבלעות באפילה נפשית, כי אם למגע מלא שלה עם עצמה על מכלול היבטיה, ובכללם אלו האסורים לכאורה.

לספר מצורפת אחרית דבר מקיפה ומשובחת מאת המתרגמת, שכותרתה 'איומה, קלופת עפעפיים' (שורה הלקוחה מתוך השיר 'ואז', עמ' 108). סתיו מבקשת לתאר את איכות מבטה של אולדס: "התדהמה ששיריה מעוררים קשורה בראש ובראשונה לתחושה חזקה של כתיבה ללא חת. אולדס חסרת כל פחד, אך באופן בולט, גם חסרת רחמים: היא אינה חסה על מושאיה ועל נמעניה, לא הישירים, לא העקיפים, גם לא על קוראיה האנונימיים, וודאי שלא על עצמה" (עמ' 168). אולדס כותבת כתיבה שקשה לדמיין חשופה ממנה על אביה, אימה, אחותה ואחיה. היא כותבת כך גם על הנישואים, ההורות, המין, הגוף, האהבה, המוות ועל נושאים רבים נוספים. שירתה של אולדס יונקת את כוחה מאותה התבוננות קלופת עפעפיים במציאות החיצונית או באיזורי הצל הנפשיים, אולם היא הולכת הרבה מעבר לה. היא אינה חושפת רק כדי להציף או כדי לזעזע, היא אינה חותרת אל קרקעית החיים כדי להתבוסס בה – היא מבקשת לראות דברים כהוויתם, על יופים וכיעורם, באופן החושף את גרעין האמת שבתוכם. לכתיבה תפקיד מרכזי בבניית העמדה הנפשית ממנה מתאפשרת התבוננות שכזו; הכתיבה מעניקה לאולדס את המרחק הדרוש ואת הכלים לביצוע ההתבוננות. ב'השטן אומר' היא כותבת "אֲנִי מְנַסָּה לִכְתֹּב אֶת דַּרְכִּי הַחוּצָה" וכדוגמא נוספת נעיין בשיר 'אני חוזרת אל מאי 1937' (עמ' 53) בו מדמיינת אולדס מפגש בינה לבין הוריה בנעוריהם, עוד בטרם הכירו והביאו אותה לעולם. גם כאן, ההתבוננות הינה קלופת עפעפיים: "הֵם עוֹמְדִים לְסַיֵּם אֶת לִמּוּדֵיהֶם, הֵם עוֹמְדִים לְהִתְחַתֵּן, / הֵם יְלָדִים, הֵם טִפְּשִׁים, הֵם יוֹדְעִים רַק שֶׁהֵם / חַפִּים, לְעוֹלָם לֹא יִפְגְּעוּ בְּאִישׁ. / אֲנִי רוֹצָה לָגֶשֶׁת אֲלֵיהֶם וְלוֹמַר, עִצְרוּ, / אַל תַּעֲשׂוּ אֶת זֶה – הִיא הָאִשָּׁה הַלֹּא נְכוֹנָה, / הוּא הַגֶּבֶר הַלֹּא נָכוֹן, אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים / שֶׁאַתֶּם לֹא מַעֲלִים עַל דַּעַתְכֶם שֶׁתַּעֲשׂוּ אֵי פַּעַם, /  אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים לִילָדִים, / אַתֶּם תִּסְבְּלוּ בִּדְרָכִים שֶׁעֲלֵיהֶן מֵעוֹלָם לֹא שְׁמַעְתֶּם, / אַתֶּם תִּרְצוּ לָמוּת." עמדתה המורכבת רוויה בחמלה עמוקה: "אֲנִי רוֹצָה לָגֶשֶׁת / אֲלֵיהֶם בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הָאַחֲרוֹן שֶׁל מַאי וְלוֹמַר זֹאת, / פָּנֶיהָ הָרְעֵבִים הַיָּפִים הָרֵיקִים מִסְתּוֹבְבִים אֵלַי, / גּוּפָהּ מְעוֹרֵר הַחֶמְלָה, הַיָּפֶה, הַלֹּא נָגוּעַ, / פָּנָיו הַיְהִירִים הַיָּפִים הָעִוְרִים מִסְתּוֹבְבִים אֵלַי, / גּוּפוֹ מְעוֹרֵר הַחֶמְלָה, הַיָּפֶה, הַלֹּא נָגוּעַ". סיומו של השיר חושף את העמדה הרגשית ממנה נובעת שירתה של אולדס – היא אינה חשה קורבן של נסיבות חייה ואינה מצירה עליהן. את כוח חיותה היא שואבת מיכולתה להתבונן בצללי חייה ללא כחל וסרק, יכולת שהיא מביא לידי ביטוי ככותבת: "אֲבָל אֲנִי לֹא עוֹשָׂה אֶת זֶה. אֲנִי רוֹצָה לִחְיוֹת. אֲנִי / מְרִימָה אוֹתָם כְּמוֹ בֻּבּוֹת נְיָר זָכָר וּנְקֵבָה / וְחוֹבֶטֶת אוֹתָם זֶה בָּזֶה / בַּיְרֵכַיִם כִּשְׁבָבֵי חַלָּמִישׁ, כְּמוֹ כְּדֵי / לְהַתִּיז מֵהֶם נִיצוֹצוֹת, אֲנִי אוֹמֶרֶת, / תַּעֲשׂוּ מַה שֶּׁתַּעֲשׂוּ, וַאֲנִי אֲסַפֵּר עַל זֶה".

נראה כיצד באים הדברים לידי ביטוי בהמשכו של השיר 'השטן אומר', שחלקו הראשון צוטט בפתח רשימה זו:

כְּאֵב הֶעָבָר הַנָּעוּל מְזַמְזֵם
בְּתֵבַת הַיַּלְדָּה עַל הַשִּׁדָּה, מִתַּחַת
לִבְרֵכַת הָעַיִן הָעֲגֻלָּה, הַנּוֹרָאָה,
הַמְגֻלֶּפֶת וְרָדִים סָבִיב, שָׁם
הַתִּעוּב הָעַצְמִי מַבִּיט בַּצַּעַר.
חָרָא. מָוֶת. שֶׁיֵּלֵךְ לְהִזְדַּיֵּן הָאָב.
מַשֶּׁהוּ נִפְתָּח. הַשָּׂטָן אוֹמֵר
אַתְּ לֹא מַרְגִּישָׁה הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב?
נִרְאֶה שֶׁהָאוֹר נִשְׁבָּר עַל סִכַּת
הַלְּבוֹנָה הָעֲדִינָה, הַמְגֻלֶּפֶת
בִּשְׁנֵי צִבְעֵי עֵץ. אֲנִי גַּם אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ,
אַתָּה יוֹדֵעַ, אֲנִי אוֹמֶרֶת לִשְׁחוֹר הַשָּׂטָן
בַּתֵּבָה הַנְּעוּלָה. אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָם אֲבָל
אֲנִי מְנַסָּה לוֹמַר מַה קָּרָה לָנוּ
בֶּעָבָר הָאָבוּד. כַּמּוּבָן, הוּא אוֹמֵר
וּמְחַיֵּךְ, כַּמּוּבָן. עַכְשָׁו תַּגִּידִי: עִנּוּי.
אֲנִי רוֹאָה, מִבַּעַד הַשְּׁחוֹר הָרָווּי אֶרֶז,
לַהַב שֶׁל צִיר גָּדוֹל נִפְתָּח.
תַּגִּידִי: הַזַּיִן שֶׁל הָאָב, הַכּוּס שֶׁל
הָאֵם, הַשָּׂטָן אוֹמֵר, אֲנִי אוֹצִיא אוֹתָךְ.

דווקא המפגש עם הזעם מוביל להבחנה בהשתברות האור על גבי סיכת הלבונה העדינה. מבטה של אולדס מעמיק אף מעבר לזה, והיא מבחינה בכך שהסיכה מגולפת משני סוגי עץ – הדברים נחשפים לעיניה במלוא מורכבותם, היא אוהבת וזועמת גם יחד. אתייחס לשתי דוגמאות נוספות להתבוננות חושפת זו, שתיהן עוסקות ביחסה של המשוררת לאביה (מתוך הספר 'האב' שראה אור בשנת 1992). בשיר 'התרוממות' (עמ' 64) מפשיל אביה של אולדס את כותנתו וחושף את גופו הזקן והחולה בפניה – "לְפֶתַע הֵרִים אָבִי אֶת כְּתֹנֶת הַלַּיְלָה שֶׁלּוֹ, הִפְנֵיתִי / אֶת רֹאשִׁי אֲבָל הוּא צָעַק / שַׁר!, שֵׁם הַחִבָּה שֶׁלִּי, וְהִסְתּוֹבַבְתִּי וְהִסְתַּכַּלְתִּי". לאורך 33 שורות השיר מתבוננת אולדס בפרטי הפרטים של גופו ומתארת אותם. היא אינה חסה על עצמה או על הקורא, והשיר מסתיים, שוב, בהכרתה בכך שאל מול אימת חייה יש ביכולתה להציב את ההתבוננות החשופה המובילה אותה אל גרעין האמת: "הוּא יוֹדֵעַ / שֶׁאֶרְצֶה לִרְאוֹת, הוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֶמְצָא אוֹתוֹ / מוֹשֵׁךְ. אִם מִישֶׁהוּ הָיָה אוֹמֵר לִי אֵי פַּעַם שֶׁאֵשֵׁב / עַל יָדוֹ וְהוּא יָרִים אֶת כֻּתָּנְתּוֹ וַאֲנִי אֶתְבּוֹנֵן / בּוֹ, בְּגוּפוֹ הָעֵירֹם, בִּבְלִיטַת / עֲטַרְתּוֹ הֶעָבָה, בְּאֵיבַר הַמִּין שֶׁלּוֹ / בְּתוֹךְ כָּל הַשֵּׂעָר הַכֵּהֶה הַזֶּה, אֶתְבּוֹנֵן בּוֹ / בְּאַהֲבָה וּבִפְלִיאָה דְּאוּגָה, /  לֹא הָיִיתִי מַאֲמִינָה. אֲבָל גַּם עַכְשָׁו אֲנִי יְכוֹלָה / לִרְאוֹת אֶת פְּתוֹתֵי הַשֶּׁלֶג הַזְּעִירִים, לְבָנִים / וּכְחֻלִּים כֵּהִים, עַל בַּד הַכֻּתְנָה הַמִּתְרוֹמֵם / כְּפִי שֶׁהִבְטִיחוּ לָנוּ שֶׁיִּתְרוֹמֵם בִּשְׁעַת הַמָּוֶת, / וְהָרְעָלוֹת יִנְשְׁרוּ מֵעַל עֵינֵינוּ, אֲנַחְנוּ נֵדַע הַכֹּל".

בשיר העוקב בספר – 'התמונה שאני רוצה' (עמ' 66) – מתארת המשוררת איזו תמונה היא היתה רוצה שתהיה לה עם אביה. היא מאירה את התמונה ב'אור האכזרי' כדבריה, בו נחשפת הדיאלקטיקה של אהבה, שנאה, חיים ומוות המאפיינת את חווייתה – היא הייתה רוצה לינוק מן הגידול הממאיר של אביה (לינוק רעל? לינוק את מותו? את מותה?) כפי שיונקים משד:  "רֹאשׁוֹ נוֹטֶה חַדּוֹת אֶל הַצַּד, / נָח עַל קָדְקוֹד רֹאשִׁי וְרֹאשִׁי / נִשְׁעָן עַל כְּתֵפוֹ, פָּנַי קְרוֹבִים / אֵצֶל הַגִּדּוּל הָרָאשִׁי כְּשִׂפְתֵי תִּינוֹק  / מְנֻמְנָם אֵצֶל שַׁד הָאֵם. הָאוֹר / אַכְזָרִי, הַצְּלָלִים חַדִּים, אֶפְשָׁר לִרְאוֹת / אֶת קִמְטֵי הַגִּיל עַל פָּנֵינוּ / וְעֵינֵינוּ עֲצוּמוֹת – אֲנַחְנוּ נָחִים זֶה עַל זֶה, / כִּמְעַט יְשֵׁנִים"

ולסיום, נחזור לשיר 'השטן אומר':

זָוִית הַצִּיר מִתְרַחֶבֶת
עַד שֶׁאֲנִי רוֹאָה אֶת קַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁל
הַזְּמַן לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי, כְּשֶׁהָיוּ
נְעוּלִים בַּמִּטָּה. כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת
אֶת מִלּוֹת הַקֶּסֶם, זַיִן, כּוּס,
הַשָּׂטָן אוֹמֵר בְּרַכּוּת, בּוֹאִי צְאִי.
אֲבָל הָאֲוִיר סְבִיב הַפֶּתַח
כָּבֵד וְסָמִיךְ כְּעָשָׁן חַם.
הִכָּנְסִי, הוּא אוֹמֵר, וַאֲנִי מַרְגִּישָׁה אֶת קוֹלוֹ
נוֹשֵׁם מִן הַפֶּתַח.
הַיְצִיאָה הִיא דֶּרֶךְ פִּיו שֶׁל הַשָּׂטָן.
בּוֹאִי בְּפִי, הוּא אוֹמֵר, אַתְּ כְּבָר
שָׁם. וְהַצִּיר הָעֲנָק
מַתְחִיל לְהִסָּגֵר. הוֹ לֹא, אָהַבְתִּי
אוֹתָם, גַּם. אֲנִי מְהַדֶּקֶת
אֶת גּוּפִי חָזָק
בְּבֵית הָאֶרֶז.
הַשָּׂטָן יוֹנֵק אֶת עַצְמוֹ הַחוּצָה דֶּרֶךְ חוֹר הַמַּנְעוּל.
אֲנִי נִשְׁאֶרֶת נְעוּלָה בַּתֵּבָה, הוּא חוֹתֵם
אֶת הַמַּנְעוּל שֶׁצּוּרָתוֹ לֵב בְּדוֹנַג לְשׁוֹנוֹ.
עַכְשָׁו זֶה אֲרוֹן הַקְּבוּרָה שֶׁלָּךְ, הַשָּׂטָן אוֹמֵר.
אֲנִי בְּקֹשִי שׁוֹמַעַת;

ברובד הפשוט הפר השטן את הבטחתו ואולדס נותרת כלואה לבדה בתיבה. תהליך זהה עבר על פאוסט – לכאורה, הפר מפיסטופלס את את בריתו עמו, ומיד אחרי מותו של פאוסט הוא מצהיר: "שׁוּם תְּשׁוּקָה לֹא שָׂבַע, שׁוּם חֶדְוָה לֹא סִפֵּק, / דְּמֻיּוֹת חוֹלְפוֹת רָדַף עַד עַכְשָׁו" (עמ' 679). אולם, ברובד העמוק בריתם של אולדס ופאוסט עם השטן מתממשת – מפגשם עם צילם הוא ההופך אותם לשלמים. מה שנראה תחילה כהתמסרותו של פאוסט לניהילזם מוחלט, מתפתח לאורך סיפורו למפגש טעון ברגשות עזים, אהבה עמוקה (להלנה) ומפגש עם אושר נשגב. אלו מילותיו האחרונות, על פי קברו שהוכן בהוראתו של מפיסטופולס – "וּכְבָר אֲנִי חָשׁ עַל סַף אֹשֶׁר נִשְׂגָּב, / וְעֹנֶג עֶלְיוֹן מִן הָרֶגַע אֶשְׁאַב" (עמ' 678). גם 'השטן אומר' מסתיים בקבורה, וגם בו, לכאורה, נוטש השטן ומפר את הברית. אולם, ארבע השורות האחרונות בשיר אוצרות בתוכן, לדעתי, את מורכבות ועומק עמדתה הרגשית של אולדס – עמדה ממנה נובעת עצמתם הנדירה של שיריה. בריתה עם השטן – מפגשה עם הצל – מתממשת בעזות מבטה ובעצמת רגשותיה. אולדס חווה ומתארת דברים במלואם, עד קצותיהם, על השבור, האסור, המכוער, הנחשק והנאהב שבם.

וכך מסתיים השיר:

אֲנִי מְחַמֶּמֶת אֶת יָדַי
הַקָּרוֹת בְּעֵינֵי הָאֹדֶם
שֶׁל הָרַקְדָנִית –
הָאֵשׁ, הַיֶּדַע שֶׁהִתְגַּלָּה לְפֶתַע, עַל הָאַהֲבָה.

 

*גתה, י. ג. , פאוסט. תרגמה מגרמנית ניצה בן ארי. אוניברסיטת ת"א – ההוצאה לאור (2006).
Bly, R. (1991). The long bag we drag behind us. In J. Abrams & C. Zweig (Eds.). Meeting the shadow – The hidden power of the dark side of human nature. (pp.6-12). LA, CA: Jeremy P. Tarchers.

 

עטיפת ספרה של שרון אולדס "קרקעית חיינו", הוצאת הליקון ואפיק, 2017

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 7


      
      
      
      

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הטרגדיה של תום זיידמן-פרויד: המאיירת היהודייה והאחיינית של פרויד

תום זיידמן-פרויד הייתה חלוצה בתחום איור הספר העברי בתקופה קצרה ומשמעותית בברלין אחרי מלחמת העולם הראשונה. היא שיתפה פעולה עם ש"י עגנון ועם ח"נ ביאליק, אך רק מעטים בארץ מכירים את יצירתה הנפלאה ואת סיפור חייה הטראגי של האחיינית של פרויד.

איור מתוך "מסע הדג" כתבה ואיירה תום זיידמן-פרויד. הוצאת "אופיר" לספרות ילדים עברית מאוירת, ברלין 1924

יום אחד נרדם אורי במיטתו וגילה שהוא הוֹלֵך בָּרְחוֹב: "בָּתִּים כְּחֻלִּים, אֲדֻמִּים וּטְלוּאִים מִשְׁתַּחֲוִים לְפָנָיו וְכוֹפְפִים גָּג. וּרְאֵה פֶלֶא: בְּיָדוֹ צִנְצֶנֶת וּבְתוֹכָהּ, רְאֵה, הִנֵּה דָג!"

כך נפתח "מסע הדג" ספר הילדים המופלא שחיברה ואיירה תום זיידמן-פרויד, ושתירגם מגרמנית לעברית חיים נחמן ביאליק.

אם השם פרויד זורק אתכם לעולם של רופאים מזוקנים המחטטים בראשי מטופלים השֹרועים על ספה, אתם בכיוון הנכון. זיידמן-פרויד הייתה אחייניתו של אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד, והיא חיברה את "מסע הדג" מתוך היכרות עם עולם החלומות ועולם הלא-מודע. אורי גיבור "מסע הדג", עובר מסע חוצה ימים על גבו של דג דמיוני ומגיע אל ארץ שכולה טוב, מסע עשיר בסמלים יהודיים אבל גם ברמיזות המזכירות את חזונו המפואר של הרצל, "אלטנוילד".

אך מאחורי מסע הדג עומד סיפור אישי כואב, הספר נכתב בעקבות הטרגדיה שפקדה את תום זיידמן-פרויד כאשר אחיה האהוב תיאודור מת בטביעה. לרוע המזל, זו הייתה רק טרגדיה ראשונה בחייה.

 

תום

תום נולדה באוסטריה ב-1892 למשפחת פרויד המפורסמת, משפחה יהודית, בורגנית וחילונית. השם שנתנו לה היה בכלל מרתה גרטרוד, אך בגיל 15 היא בחרה לעצמה שם חדש "תום". המשפחה נדדה לברלין וגם ללונדון, שם למדה תום אמנות. כשחזרה, המשיכה ללמוד במינכן והוציאה לאור את ספרה הראשון ובו שירים פרי עטה ואיורים יפהפיים.

תום התבלטה בתור ציירת ומאיירת כשרונית ומבטיחה. היא העלתה עם אחותה האהובה והיפה לילי, ערבים של סיפורי עמים ושירים לילדים שלוו במשחקים ובשקופיות עם ציוריה של תום. הילדים והמבוגרים נשבו בקסם ציוריה.

 

ספר האלף-בית

במינכן התיידדה זיידמן-פרויד עם ש"י עגנון, גרשם שלום וזלמן שוקן, המפגש איתם הוליד ניסיון מהפכני ליצור ספר על אותיות האלף-בית עם איוריה המודרניסטים שילוו בטקסט של עגנון.

הזיווג לא עלה יפה, כלל הנראה כי עגנון התקשה לכתוב טקסטים פשוטים לפעוטות וכי האיורים של פרויד היו מורכבים מדי.

הספר נגנז, אבל בזכות העבודה עליו גילתה זיידמן-פרויד את הטכניקה האהובה עליה – צביעה ביד על סטנסיל (בצרפתית "פושואר") שעשתה את איוריה כאילו נצבעו בצבעי מים – איורים שקופים, עליזים וקסומים.

איור מתוך ספר האלף בית הגנוז
איור מתוך ספר האלף בית הגנוז

 

אופיר

בשנת 1921 פגשה תום את מי שיהיה לבעלה, יעקב זיידמן, איש ספר מבריק שהוציא לאור ב-1920 ספר ליקוטים מ"הזוהר" שהוא עצמו תרגם לגרמנית. הם היו חברים בלב ובנפש והייתה ביניהם אהבה עצומה. הם נישאו בברלין וכעבור שנה נולדה בתם היחידה אנג'לה.

בברלין של אותם ימים, אולי כמו בברלין של היום, היה ריכוז גדול של אומנים, סופרים ויוצרים, כאשר רוב תעשיית המו"לות העברית התרכזה ברובע אחד, שרלוטנבורג. בגלל ריבוי המהגרים מרוסיה שחיו בו נקרא הרובע בשם החיבה "שרלוטנגראד".  שם גרו גם תום ויעקב ובתם אנג'לה.

בשנים האלה, בין 1923-1921 יצאו לאור בברלין מאות ספרים עבריים. היו בה עשרות הוצאות לאור. דובנוב, ביאליק, רבניצקי, כולם פעלו בשרלוטנבורג ועסקו בפעילות מו"לית אדירה.

 

גרסה מוקדמת של "רוץ בן סוסי" מתוך ספר הדברים מאת חיים נחמן ביאליק​ . איור: תום זיידמן-פרויד​
גרסה מוקדמת של "רוץ בן סוסי" מתוך ספר הדברים מאת חיים נחמן ביאליק​ . איור: תום זיידמן-פרויד​

ביאליק של ימי שרלוטנבורג חלם להקים הוצאת בוטיק לספרי ילדים, שהאיור בה יהיה הצד העיקרי. בתור שותפים לדרך בחר בזוג יעקב זיידמן ותום זיידמן-פרויד.

ביולי 1922 נפתחה הוצאת "אופיר". זיידמן השקיע בה ממון רב, ההסכם בין ביאליק וזיידמן היה שביאליק יהיה מופקד על התכנים ושתום זיידמן-פרויד תהיה המנהלת האמנותית של ההוצאה, תפקיד שלא היה קיים לפני כן במו"לות העברית.

ophir
סמל הוצאת "אופיר"

"הוא ואשתו אנשים ישרים, צעירים, מסורים לדבר בלב ובנפש"  כתב עליהם ביאליק כשהעבודה על ההוצאה החלה ולפני שהיחסים בינו לבין בני הזוג התקלקלו.

תום זיידמן-פרויד ציירה את האיורים ובחרה את הטקסטים, ביאליק תרגם לעברית וחיבר שירים בהשראת האיורים. בסך הכול הניבה השותפות ארבעה ספרים שלימים יהיו לספרי מופת בספרות העברית, בהם, "ספר הדברים".

 

ויַיִּקץַ אוּרִי וְהִנֵּה חֲלוֹם…

התקופה הייתה הפכפכה וההתמוטטות הכלכלית לא איחרה לבוא. כאשר נבלמה האינפלציה בגרמניה ונעשה בברלין יקר מכדי לחיות, להתפרנס בכבוד ולהוציא לאור ספרים, עזבו המהגרים ואיתם הסופרים והאומנים היהודים, וביאליק בראשם. הוא עלה לארץ ב-1924. עם עלייתו התמוטטה הוצאת "אופיר".

יעקב זיידמן נקלע לחובות עצומים וביקש את עזרת ביאליק. הוא כתב לו מכתבים נואשים על מצבו הקשה ועל כך שהוא ואשתו "לא הרוויחו מ'אופיר' אפילו פרוטה". בני הזוג לא שיתפו את בני משפחתם במצבם הקשה, וניסו להתמודד בכוחות עצמם. איש הספר יעקב זיידמן מכר את כל רכושו ונאלץ להיפרד אפילו מהספרים היקרים לליבו, אך לא הצליח להיחלץ מהחובות.

איור: תום זיידמן-פרויד
איור: תום זיידמן-פרויד

באחד ביוני 1929 תום זיידמן-פרויד ישבה עם חברים ונקראה פתאום לשוב הביתה מיד. היא הלכה עם בתה בת השבע אנג'לה, לבית בשטרלוטנבורג, ומצאה את בעלה האהוב משתלשל מהתקרה, חבל סביב צווארו.

המאיירת עדינת הנפש מעולם לא הצליחה להתאושש ממות בעלה האהוב. היא שקעה בדיכאון וחדלה לאכול. היא אושפזה ואיש ממשפחתה ומאוהביה, ביניהם אפילו הדוד פרויד שבא לבקרה ולטפל בה, לא הצליח לעודד את רוחה. כעבור כמה חודשים מתה מאנורקסיה והיא בת 38 שנים בלבד.

יצירותיה של תום זיידמן-פרויד והסגנון המיוחד שלה, הצליחו להתעלות מעל זמן ומרחב. גם אם לא שמעתם עליה קודם אפשר שכעת תצטרפו אלינו, לקהל האוהב שמכיר וזוכר אותה, את יצירתה ואת פעילותה החלוצית בתחום איור ספרי הילדים וספרות הילדים העברית.

איור מתוך "ספר הדברים": תום זיידמן-פרויד
איור מתוך "ספר הדברים": תום זיידמן-פרויד

 

הכתבה חוברה בעזרתו האדיבה של ד"ר גיל וייסבלאי ממחלקת הארכיונים.

 

לקריאה נוספת:

איורים עבריים, הספר העברי המאויר לילדים העידן הבינלאומי 1900-1925 מאת: אילה גורדון

 

כתבות נוספות:

מסע הפלאים של סלמה לגרלף ואהובתה בירושלים

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

דויד גרוסמן בן ה-11 מבקש טיפים בכתיבה מגיבור ילדותו אברהם שלונסקי

שמואל גומלסקי, קצין יהודי בחזית הרוסית

מכתביו של הקצין היהודי שנפל במערכה נגד הנאצים.

הצבא הגרמני שורף כפר לא מזוהה במהלך מבצע ברברוסה, יוני 1941

בשלהי 1939 נכבשה ובותרה פולין בין שתי הדיקטטורות הרצחניות של המאה העשרים – גרמניה הנאצית וברית המועצות הקומוניסטית. המסקנה ליהודי פולין וברית המועצות הייתה ברורה: חיים תחת האפליה והדיכוי הסובייטי עדיפים על המוות המובטח ליהודים הנמצאים תחת השלטון הנאצי. על כן, היהודים שהצליחו נמלטו אל זרועות הדוב הרוסי. אולם, תוך פחות משנתיים הגיע המאבק אל מפתן דלתות יהודי ברית המועצות.

בשעה שסטלין, המנהיג העליון של ברית המועצות, חגג את חיסולה של פולין ונפילת המדינות הבלטיות לידיו, תכנן שותפו הלא צפוי – אדולף היטלר, את חיסולה של ברית המועצות. 'מבצע ברברוסה' נקבע כשם הקוד לתוכנית הפלישה הכוללת לברית המועצות. המתקפה הגרמנית ביוני 1941 הדהימה את הנהגת ברית המועצות ואת הפיקוד הצבאי. בתגובה, הכריז סטלין על גיוס כללי בכל רחבי הרפובליקה הסובייטית עצומת המימדים.

המטרה המבצעית המרכזית של גרמניה הנאצית – השמדת הצבא האדום – נכשלה נחרצות. הסד"כ של הצבא האדום גדל למימדים מפלצתיים – מארבעה מיליון בעת הפלישה לפולין (ספטמבר 1939) עד למעל 34 מיליון במהלך מאבק ההשרדות האימתני של ברית המועצות כנגד הרייך השלישי. יותר מחצי מיליון חיילים יהודים שירתו בצבא האדום. חלקם בנים למשפחות פליטים פולניות שנמלטו מאימת הנאצים לשטחי ברית המועצות והתגייסו לצבא האדום בכדי לנקום בחורבן שהביאו איתם חייליו של היטלר, וחלקם הגדול עוד יותר – דוגמת רב סרן שמואל (סמואיל) בן משה גומלסקי, אזרחי ברית המועצות.

גומלסקי, קצין באגד ארטילרי מקירגיסטן, היה המפרנס היחיד של משפחתו בטרם גויס להגנת הרפובליקה. בעוד המדינה הסובייטית סיפקה תלושי מזון לתמיכת משפחתו, יכול היה הבן האוהב להציע לאמו ולאחיותיו רק את מעט החדשות הטובות מהחזית, חדשות שהיו ללא ספק פן אחד וזניח בחייו של חייל בשירות אמא רוסיה. את רגעי המנוחה המעטים מהקרב הקדיש לחיבור מכתבים למשפחתו, אותם כתב על כל סוג נייר שהצליח להשיג: בין אם על גבי דפי מחברת שנשא עימו או על צידו האחורי של מסמך משרדי מרופט שהזדמן לידיו.

 במכתב מה-24 בספטמבר 1941 כתב:

 

"שלום לכן אמא יקרה ואלה,

אתן יכולות לברך אותי היום. קיבלתי את הדרגה, אני כבר סגן!

אני מרגיש נפלא. הדבר היחיד שמטריד אותי הוא שקיבלתי מכן גלויה ב-12 בספטמבר ולפיה ברור שלא קיבלתן את מכתביי הקודמים. אני חושב שבקרוב אפגש איתכן.

אני מבקש מכן מאוד לא לדאוג בנוגע אלי. אנא כתבו לעיתים קרובות יותר."

 

 

הפגישה שהובטחה מעולם לא יצאה אל הפועל. ב-21 באוגוסט 1942, נפגע שמואל מרסיסי פגז אויב לחזהו. הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן. שני מכתבים רשמיים קיבלה משפחתו של שמואל בכל זמן שירותו בחזית: הראשון, שנשלח שנה לפני נפילת שמואל, היה מסמך הוכחה על כך שהוא המפרנס היחיד – מסמך המאשר שמשפחתו זכאית לתלושים להתקיימותה. המכתב השני היה הודעת הפטירה של שמואל, שסיפקה תיאור יבש של מותו.

 

 

הכבוד וההערכה העצומים שחש מפקדו הישיר של שמואל הניעו אותו לצרף להודעה הרשמית מילות תנחומים משלו, בצירוף תמונה אחרונה של הבן שנפל.

"אני שולח לכם תמונה של בנכם שנפל על הגנת מולדתנו ואומתנו. מתוך רגשות עמוקים וכנים של השתתפות באבלכם וביגונכם על מות הבן שמואל בן משה גומלסקי. זכרו לא ישכח ולא ימחה מבין עמנו ומולדתנו, של מי שנתן את חייו בעד הגנה עליה מפני החיות ההיטלראיות ועוזריהן, שהביאו תקופה אפלה זו על מולדתנו.

תבוא השעה והיא איננה רחוקה שבה אפשר יהיה לפרוס לפניכם את קורות גבורת בנכם, אשר נפצע באופן קשה בחזהו ולא ניתן היה להצילו. הוא מת. הוא נקבר בטקס צבאי בקבר אחים בעיירה פמיונוסקי אשר בפלך טולא.

מפקד היחידה הצבאית, מג"ד"

 

 

כתבות נוספות:

סכסוך העבודה שכמעט ועצר את משפט אייכמן

ממצבות לבריכת שחייה: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין בסלוניקי

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

עדות מצולמת נדירה מלפני יותר מ-100 שנה: בית הכנסת מעץ שעלה באש זמן קצר אחרי צילומו

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה