סיפורי השאה-נאמה

בסיפור הזה יש את כל מה שדרוש לסרט הוליוודי או לדרמה תקופתית: שדים, מלכים, סוסים, תככים וארמונות, פוליטיקה של חצר המלוכה וסיפורי אהבה בסגנון שייקספירי. הכירו את השאה-נאמה, ספר המלכים של המשורר הדגול אבו אלקאסם פרדוסי (1020-934 לספירה). זהו האפוס הגדול של איראן – סיפורי גבורה מיתיים מבריאת העולם ועד הכיבוש המוסלמי. אפוס עוצר נשימה שהשפיע, בין השאר, על כתיבתם של גדולי המשוררים היהודיים באיראן.

 

לכבוד האירוע "מלכים טיפשים, גיבורים אמיצים ונסיכות חכמות: מגילת אסתר וספר המלכים הפרסי" שהתקיים ביום שני ה-21.3.2016 בספרייה, אתם מוזמנים לקבל טעימה קטנה ומרהיבה מהאיורים העתיקים.

באמצע המאה השביעית נכבשה איראן על ידי ממשיכיו של מוחמד, כחלק ממסע הכיבושים של האיסלאם שהתפשט על חשבון האימפריה הסאסאנית. כתיבת השאה-נאמה, כפי שהספר נקרא במקור בפרסית, מייצגת פריחה מחודשת של השפה והתרבות העשירה של איראן שלפני האיסלאם, זאת לאחר יותר מ-300 שנים של שלטון מוסלמי.

 

סיפורי הגיבורים, המלכים, הנסיכות, והשדים – כולם מבוססים על מסורות איראניות עתיקות – שיחקו תפקיד מרכזי בעיצוב הסיפרות הפרסית החדשה לדורותיה. יהודי איראן גם כן הושפעו מהשאה-נאמה. משוררים יהודים גדולים שִכֽתבו את סיפורי התנ"ך, ואפילו את סיפור מגילת אסתר, בסגנון האפי של פרדוסי ואף שילבו את עלילותיהם עם מעשיות גיבורי ספר המלכים.

 

הסיפורים מאחורי האיורים

השאה-נאמה רווי בתיאורי מלחמות ומעשי גבורה. אחד מגיבורי השאה-נאמה הוא רוּסתָם. הסיפורים והאיורים מציגים את רוּסתָם נלחם בשדים, מציל מלכים, ושולט בשדה הקרב. אך כמו כל אפוס טוב, הטרגדיה לא מאחרת לבוא: רוּסתָם הורג בטעות את בנו סוֹהרָאב, ונוסף לכך, בסוף ימיו הוא נאלץ פעם נוספת להרוג צעיר חף מפשע: את הנסיך א֤ספָנדִיאָר. כמו כן, הגיבור סִיאָווַש, דמות טהורה באפוס המצטיירת כקדוש מיוסר, סובל ממזימות ועלילות שווא נגדו.

 

פן טרגי זה מראה עד כמה העניין האמיתי של האפוס, מעבר לסיפורי הגבורה, הוא דווקא דיון והתעסקות בשאלות אתיות כבדות משקל: מה הוא השימוש הנכון של כוח? מהי חובתם של הנשלטים לשליט, של אבות לבנים, ושל המלך לנתיניו?

 

...


כתבי היד המרהיבים האלו, שנכתבו בין המאה ה-16 למאה ה-19, הם רק חלק קטן מהאוסף המיוחד השמור בספרייה הלאומית. את רובם רכש החוקר והאספן אברהם שלום יהודה, אשר תרמם לספרייה. האיורים, בסגנונות שונים, מראים סצנות מפורסמות מהאפוס: המוות הטרגי של סוֹהרָאב על ידי רוּסתָם, מבחן האש של סִיאָווַש, קרב רוּסתָם וא֤ספָנדִיאָר, ועוד.


לפניכם שלושה סיפורים מתוך כתבי היד של השאה-נאמה:


 

 סיפור סִיָאוַוש

אמו של הגיבור הטהור סִיָאוַוש, פילגש המלך כָּאווֻס ובת אַפֽרַסִיָאב, מתה. חזר הגיבור אל ארמון המלך להתאבל על אמו. המלכה הערמומית, אימו החורגת, סוּדָאבּה ראתה את הצעיר החסון, הלבוש לתפארת, וחשקה בגיבור הצעיר: "לבה נמס, כקרח בפני האש." מלאת תשוקה שאינה ניתנת לשליטה, שלחה אליו המלכה שליח, לאמור: "בוא אל הרמון הנשים של אביך." למרות שבהיותו בן המלך לא הייתה בהזמנה כל הפרת צניעות, סירב סִיָאוַוש, שהבין את כוונותיה, לבוא. סוּדָאבּה, לא התייאשה, פנתה למלך כָּאווֻס וביקשה ממנו כי ישלח את בנו סִיָאוַוש לבית הנשים, כדי שיכיר את אחיותיו. המלך נענה לבקשתה התמימה לכאורה וביקש מבנו להקשיב ל"אימו". אך סִיָאוַוש סירב בשנית, שכן כאמור, ניחש את כוונותיה הנסתרות, והשיב למלך:
"כוון רגליי אל סוד החכמים והגדולים המנוסים בקרב.
למדני השימוש בחץ ובקשת ברומח ובאלה, מול האויב.
חכמת הכס למדני, נימוסי חצר במשתאות לקול מיתר.
אך מה אלמד מאחורי פרגוד מפי נשים?"
ובכל זאת, שמע סִיָאוַוש לפקודת אביו והלך אל בית הנשים. סוּדָאבּה קיבלה את פניו בנשיקות על עיניו ולחייו, קבלת פנים מקובלת לבנה המאומץ. הנשים הושיבו אותו על כסא רם ונישא, שמו כתר לראשו, עטפוהו בבשמים יקרים, הנשים רקדו ושרו לו, ושיבחוהו בהלל וחנופה. בשובו משם שימח סִיָאוַוש את אביו (אשר אכן "מלך טיפש" היה), כשאמר לו כי נשיו עולות ביופיין על נשי כל מלכי איראן הקודמים. באותו הלילה אמרה סוּדָאבּה למלך כָּאווֻס כי היא רוצה להשיא את סִיָאוַוש לאחת מבנותיה. המלך הסכים והודיע לבנו שעליו לבחור אחת הנשים ולהינשא לה. סִיָאוַוש, שלא רצה להמרות את פי אביו, פנה ללכת בשנית אל ההרמון. סוּדָאבּה קיבלה את פניו בכבוד מלכים וערכה לפניו תהלוכה של בנותיה היפות, אבל סִיָאוַוש הטהור והיפה לא הגיב ולו במילה או מבט. שתיקתו שימחה את סוּדָאבּה הערמומית. היא סילקה מעל פניהם את הנערות, ניגשה אליו ולפתע אחזה בו ונשקה על פיו בכוח רב. ואמרה:
"הבטח לי בשבועה ובנדר כי לא תמסור מכל אשר אגיד לך...
כשיאסף המלך אל עמיו, תהיה אתה חליפתו אצלי".
סִיָאוַוש הרהר בלבו כיצד ימלט מן החטא, מבלי שילכד ברשתות סוּדָאבּה. הוא הבטיח לה שלא יגלה דבר מכל שהתרחש. אבל דעתה של סוּדָאבּה הייתה נחרצת: היא הבטיחה לעצמה שתכפוף את הצעיר לרצונה. סוּדָאבּה הזמינה את סִיָאוַוש שוב להרמון, ולבושה בתפארת, גילתה לו את ליבה. "עכשיו הבט אליי: אין לך תירוץ לדחות את אהבתי. אני שפחתך מהיום שראיתיך לראשונה... לילותיי מלאים כאב וימיי חשוכים. בוא אליי בסתר, רק פעם אחת, והשב לי את צעירותי. אבל אם לא תשמע לדבריי, סופך להיהרס." הפעם סִיָאוַוש השיב לה בזעם: "חס וחלילה שאבד את מצפוני ואבגוד כך באבי. את אשת המלך, שמש ארמונו. החטא הזה לא הולם אותך."
סוּדָאבּה לא היססה לקיים איומה. היא קרעה את בגדיה, והקימה קול צעקה. בוכה, מייללת, זועקת אל השמיים... כָּאווֻס מיהר אל ההרמון וסוּדָאבּה הראתה לו את בגדיה הקרועים, כעדות לתקיפת סִיָאוַוש. הצעיר אנס אותה, את המלכה... אך אחרי שסִיָאוַוש הטהור, הדומה למלאך, סיפר את כל שהתרחש בינו לבין סוּדָאבּה, לא ידע עוד המלך למי עליו להאמין. כָּאווֻס הריח את בגדי בנו ולא מצא בהם שום זכר וסימן לריחות מבושמים של פיתוי, שידול ומשיכה... כשהריח את שמלותיה של המלכה, לא יכול היה המלך להתעלם מהריח החזק המיוחד של ניחוחות הבשמים היקרים, עדות ברורה לתשוקה ופיתוי... כשראתה סוּדָאבּה כי לא הצליחה לשכנע את המלך, רקחה מזימה אכזרית יותר. היא מצאה אישה עניה והרה ושלחה אחת המשרתות אותה לכפות עליה להפיל את התאומים שבבטנה. את העוברים שלחה אל המלך על טס-זהב כהוכחה לתזנוניו של סִיָאוַוש ואכזריותו. חכמי המלך התבוננו בכוכבים והגיעו למסקנה, כי העוברים המתים אינם מזרעו של סִיָאוַוש. המלך נותר ללא תשובה, חלוק בינו לבינו... מתלבט... כָּאווֻס החליט כי אין לו כל ברירה אלא להניח למבחן האש לשפוט בין הנצים. הוא הורה להעמיס מאות בהמות משא בחומרי בעירה, ולפרוק אותם בשתי ערימות גדולות כששביל צר מפריד ביניהן. לאחר שסודרו הערימות האדירות, מאתיים איש עסקו בליבוי האש. ענן העשן החשיך את השמיים. מכל קצווי הארץ נהרו אנשים לראות את המחזה. סִיָאוַוש הטהור והיפה הציע כי הוא יהיה זה שיתנסה ראשון. לבוש לבן ורוחו שקטה, חיוך נסוך על פניו. סוּדָאבּה הביטה מרחוק ושמחה בליבה השחור לראות את הצעיר נענש. ואילו כָּאווֻס המלך רכב למקום שקט, חרד ומהורהר. סִיָאוַוש, רכוב על סוסו, בשריון וגלימה טהורה לבנה, דהר אל תוך הרי האש ונעלם בן-רגע, הקהל עצר את נשימתו, אך לא עבר רגע וכבר ראוהו מגיח, מתוך התופת הבוערת, על סוסו האביר השחור, שלם ובלא פגע. האנשים פרצו בתשואות ובשירה, והמלך הכריז:
"סִיָאוַוש, בני אמיץ הלב, נפש טהורה! אתה ראוי לכס עולם ולכתר!"
אז הגיע תורה של סוּדָאבּה. כָּאווֻס דיבר אליה קשות וכדי לחמוק מן האש נאלצה המלכה להודות כי דברי סִיָאוַוש אמת מתחילתם ועד סופם. בהסתמך על עצת יועציו, דן אותה כָּאווֻס למוות, על שגרמה לבושה לו ולממלכתו. ואולם סִיָאוַוש הטהור, שהכיר היטב את לב אביו וידע שהוא אוהב את סוּדָאבּה אהבה גדולה, ואחרי המעשה ייצא מדעתו מחרטה ומכאב, הזכיר לאביו את הקשרים הפוליטיים וחשיבות סוּדָאבּה ליחסים עם מלכים זרים. סִיָאוַוש ביקש מהמלך לסלוח לה, לסוּדָאבּה, והמלך נענה. סוּדָאבּה הוחזרה אל ההרמון, ותשוקת המלך אליה התלקחה שבעתיים. למרות נדיבות סִיָאוַוש, לא פסקה סוּדָאבּה מלזמום כיצד להרוג את הצעיר בעל הנפש הטהורה. ללא הרף טיפטפה דברי רעל באוזניו של כָּאווֻס ושבה והזכירה כי בדמו של סִיָאוַוש זורם דמם של הטוראנים, שנואי-נפשם של האיראנים. 

 

 סיפור רוּסתַם וסוֹהרָאבּ

באחד הימים יצא רוּסתַם אל אזור הגבול השומם שבין איראן לטוראן כדי לשמח את לבו, כהרגלו, בציד. הוא רכב על סוסו האדיר רַכֽש, שצבעו כעלי הוורד המפוזרים על אדמת זעפרן וחזהו וכתפיו כשל אריה וכוחו כשל פיל. עוד הוא רוכב באזור שָייהַבָאד, הבחין רוּסתַם מרחוק בעדר חמורי בר. בעזרת קשתו והאלה שבידו, לכד רוּסתַם את אחד החמורים, עקד אותו על שיפוד עץ עצום וצלה אותו על האש, שהרי שיפוד העץ דמה בעיני הגיבור לזרד קטנטן, ואילו חמור הבר לו היה מנה משביעה בהחלט. רוּסתַם אכל את בשרו של חמור הבר ובמהרה נפלה עליו שינה עמוקה. בזמן שישן, התרחק ממנו סוסו הנאמן רַכֽש וסופו שנלכד בידי חבורת פרשים טוראנים. כשהתעורר רוּסתַם הגיבור האדיר ולא ראה את סוסו לידו, דאגה גדולה מילאה את לבו. הוא החל ללכת בשדות, עוקב אחר עקבות סוסו, עד שלבסוף הגיע אל העיר הסמוכה סַמַנגָאן. אנשי סַמַנגָאן יצאו לרחובות לקבל את פני גיבור החיל. המלך עצמו הבטיח לו שאיש מנתיניו לא היה מעז לגנוב את רַכֽש המפורסם בכוונה, ושהסוס הנעדר יושב אליו עד מהרה.

המלך הציע כי עד שימצאו את סוסו יהיה רוּסתַם לאורחו, והזמין את רוּסתַם למשתה מפואר, כדי להסיר כל דאגה מלבו. באותו ערב בארמון, באישון ליל, תַהּמִינה, בת מלך סַמַנגָאן, שהבחינה ברוּסתַם במשתה והתאהבה בו, באה אליו בסתר. מלווה בשפחה, עם נרות מבושמים, נכנסה תַהּמִינה חרישית אל חדרו של רוּסתַם, חבוקת ניחוחות, גבותיה משורטטות כקשת מתוחה, ותלתליה לולאות חן מלכודת לגברים. תַהּמִינה לחשה על אזנו של רוּסתַם ששמו המפורסם ומעללי גבורתו הגיעו אליה, ומשום כך היא רוצה ללדת את ילדו. בתמורה, כך הציעה בת המלך, תסייע לו לאתר את סוסו רַכֽש. השניים בילו יחדיו כל הלילה, עד הנץ החמה. היא אהבה אותו. הוא אהב אותה. בבוקר הוריד רוּסתַם מזרועו צמיד כסף שבמרכזו אבן חן, נתן לה ואמר: "אם בת תיוולד לך, העניקי לה את הצמיד כקמע בו תוכל לאסוף את שערה והוא יגן עליה מרע; ואם בן יוולד, שיענוד את הצמיד על זרועו, כפי שעשה אביו, ואז הוא יהיה גבוה כסָאם בנו של נַרִימָאן, וידבר כחן כזָאל, אבי." בבוקר הודיע המלך לרוּסתַם שסוסו נמצא. הגיבור עלה בשמחה על גב סוסו, נפרד בצער מאהובתו ורכב לדרכו. לאחר תשעה חודשים, בסַמַנגָאן, נולד לתַהּמִינה בן והיא העניקה לו את השם סוֹהרָאבּ. הילד גדל במהירות מופלאה. כאשר היה בן חודש נראה כבן שנה, ובגיל חמש כבר היה מיומן בחרב. תַהּמִינה גידלה אותו בחיבה רבה ובדבקות. כשהגיע סוֹהרָאבּ לגיל עשר, לא יכול היה עוד איש להתמודד מולו.

יום אחר יום שאל הילד סוֹהרָאבּ את אמו: "מיהו אבי? ומדוע אני גדול כל כך מכל הילדים האחרים? וכששואלים אותי על אבי מה עלי להשיב?" תַהּמִינה סיפרה לסוֹהרָאבּ על אביו רוּסתַם ועל אבות אבותיו והישגיהם הכבירים כלוחמים איראנים. היא נתנה לו את מתנתו של אביו, ואסרה עליו לגלות את זהותו למלך הטוראנים, אַפֽרַסִיָאב, שהיה יריבו של רוּסתַם, ואם יידע כי סוֹהרָאבּ הוא בנו, ירצח אותו. בנוסף, אמרה האם, אם ישמע רוּסתַם שבנו כבר גדל להיות לוחם ופרש בעל כוח, ייקח אותו ממנה ולִבה ייקרע לגזרים. ואולם סוֹהרָאבּ השיב לה, כי לא זו בלבד שאין זה יאה להסתיר את מוצאו, אלא כי יאסוף צבא וייצא למלחמה: ראשית כדי להביס את האיראנים, ולאחר-מכן כנגד הטוראנים במטרה להפיל את אַפֽרַסִיָאב ולהושיב את אביו רוּסתַם על כיסא המלך. הוא הבטיח לתַהּמִינה כי לאחר שיכבוש את איראן יושיב אותה על כס המלכות, כמלכה. כאשר שמע אַפֽרַסִיָאב אודות כוונותיו של סוֹהרָאבּ ועל אלפי הלוחמים שנהרו למחנהו, פקד על סגנו ללוות את סוֹהרָאבּ ולדאוג כי לא תתגלה זהותו לרוּסתַם, בתקווה שהגיבור הצעיר יהרוג את אביו, אותו לא ראה מעולם. סוֹהרָאבּ עלה על סוסו ויצא אל הדרך. דִז'-י סֶפִיד, המבצר הלבן, היה המבצר הראשון בו נתקלו סוֹהרָאבּ וצבאו בשטח איראן. סוֹהרָאבּ ניצח בדו קרב את הגיבור האיראני הוֹגִ'יר, אבל זה התחנן על חייו וניצל. גוֹרֽדאָפרִיד, בתו של מושל המבצר, נעלבה מהשפלתו המביכה של הגיבור הוֹגִ'יר, לחייה הוורודות הפכו שחורות מכעס, היא לבשה את השריון שלה, אספה את שערה הארוך בתוך קסדה ויצאה להילחם בגיבורי צבא טוראן. סוֹהרָאבּ, שלא ידע שהיא אישה, יצא להילחם בה. הוא הריץ אל מולה את סוסו והיא ענתה במטר של חצים מקשתה, ממנו הצליח לחמוק רק במזל גדול. היא המשיכה להתקדם לעברו בחרב שלופה ורק ברגע האחרון הצליח סוֹהרָאבּ לפגוע בה באמצעות הרומח שלו, אותו היא חתכה במכת חרב לשניים. למרות שסוֹהרָאבּ כמעט הובס ונוצח הוא הצליח לגבור עליה, ובעיצומו של הקרב הסוער שהתפתח ביניהם, ניסתה גוֹרֽדאָפרִיד להימלט בחזרה אל המבצר. סוֹהרָאבּ רדף אחריה והפיל את קסדתה בקצה מוט הרומח שנותר בידו. כששערה השופע גלש מהקסדה שנפלה, סוֹהרָאבּ המום הופתע לגלות שכמעט הובס לראשונה בקרב, ובידי אישה. הוא נבוך ולכד אותה מרחוק בפלצור. "מה לך, ירח, פה בשדה הקרב?", הוא אמר לה, "חמור בר כמוך עוד לא לכדתי". אבל גוֹרֽדאָפרִיד הערמומית, שלא הייתה יריבה אמיתית לסוֹהרָאבּ בשדה הקרב, וחששה עכשיו שיגרור אותה בחזרה אל הטוראנים, ענתה לו במהירות: "אם יראו חייליך שנערה אני, ילעגו לך. ניצחת ולכן ניפרד. את כל אוצרות המבצר הלבן אמסור לך..." היא מיהרה אל שערי המבצר, ומיד לאחר שחלפה ביניהם פנימה, נסגרו השערים הכבדים אחריה, וסוֹהרָאבּ נותר בחוץ. מראש החומה קראה גוֹרֽדאָפרִיד לסוֹהרָאבּ: "חכה עד שתגיע הידיעה למלך כָאוֻוס! הוא יגייס לעזרתנו את הגיבור האציל רוּסתַם, וקיצך עד מהרה יגיע."

סוֹהרָאבּ נמלא זעם ובושה, אבל כיון שכבר ירד הלילה, הורה לאנשיו להמתין לבוקר כדי לכבוש את המבצר. בינתיים, בחסות החשיכה, חמקו גוֹרֽדאָפרִיד והלוחמים האחרים מן המבצר... אבל, בדיוק כמו שהבטיחה גוֹרֽדאָפרִיד, המלך כָאווֻס קרא לעזרתו את רוּסתַם, ושני צבאות הענק של איראן וטוראן נערכו אלו מול אלו בשדה הקרב. הגיבור המפורסם רוּסתַם, לבוש בעור הנמר, ניצב בקדמת הצבא האיראני. לב הלוחמים הטוראנים נפל בראותם אותו, ורק סוֹהרָאבּ לבדו העז התייצב כנגדו. הבן לא הכיר את אביו והאב לא הכיר את בנו. שני הלוחמים פנו זה אל זה בדברים בטרם קרב. סוֹהרָאבּ לעג לאביו באומרו: "אל תטרח לקרוא לגיבורי איראן לעזרתך! נלחם כאן שנינו, לא תשרוד מהלומה אחת של אגרופי. אתה אומנם נראה חזק, אבל הזמן יגזור היום את כנפיך, איש זקן!" ואילו רוּסתַם השיב לבנו: "אני זקן, קרבות רבים ראיתי, צבאות הרבה הכרעתי בחיי. שדים הרבה השמידה כף ידי ולא פגשתי איש יגבר עליי!" שני הגיבורים נאבקו מהבוקר ועד שעות הדמדומים ללא הכרעה, ושוב למחרת בבוקר ניצבו זה מול זה. הקרב בין השניים היה קשה, אבל לאחר שעות ארוכות, נפצע סוֹהרָאבּ פצעי מוות מחרבו של אביו. סוֹהרָאבּ הגוסס איים על יריבו, אשר את זהותו לא ידע: "אבי רוּסתַם יבוא לדרוש דמי, אפילו אם כדג תתכסה במים רבים, ככוכב תעלה למרום לזרוח, או אם תמצא מחבוא בחושך הלילה..."

מודע כעת למה שעשה, קפא דמו של רוסתם. הוא השליך את חרבו ועצב גדול חנק את לבו... הוא ביקש מסוֹהרָאבּ שיראה לו את הסימן, והבן מנחה אותו להוריד את השריון – והנה הצמיד... רוּסתַם זיהה את הצמיד שנתן לתַהּמִינה והבין שהוא זה שהרג את בנו... בוכה ומיילל בעצב השליך אפר על ראשו. גם סוֹהרָאבּ, שגילה את זהותו של אביו, כורע תחת עוצמת הכאב... הוא פנה לאביו ואמר: "קשות לי דמעותך מחיל המוות. אשר נגזר, היה. אין להשיב." לוחמים איראנים באו לחפש את רוּסתַם הנעדר. בשמוע קול צעדיהם, סוֹהרָאבּ חרד מגורל חיילי צבא טוראן וביקש מאביו לדאוג לכך שיחזרו בשלום לבתיהם. רוּסתַם נענה לדרישתו. במילותיו האחרונות, סוֹהרָאבּ אמר:

"הכוכבים חרצו משפט בשחק,

כי את מותי אמצא רק מידך.

הופעתי כברק וכרוח נסתי.

עוד יחד נפגש בדביר שמיים."


 

 סיפור רוּסתַם ואֶסֽפַנדִיאׇר

המלך גוּשטֽאָספ היה מודאג. הוא חשש שבנו הצעיר, האמיץ והשאפתן אֶסֽפַנדִיאׇר, חושק בכסאו. יום אחד הוא הזמין אליו את חכמי חצר המלכות, פנה אל יועצו הנאמן והחכם גָ'אמאָספ, ושאל אותו מה צופן העתיד לבנו אֶסֽפַנדִיאׇר. כמה ימים אחר כך, אחרי שגָ'אמאָספ בדק בספרי האסטרולוגיה שלו, הוא סיפר בכאב גדול למלך על הגורל הנורא הצפוי לבנו הצעיר אֶסֽפַנדִיאׇר ימצא את מותו בידיו של הגיבור האדיר, רוּסתַם. המלך אמנם הצטער על הבשורה, אבל כיון שחייו שלו היו חשובים לו מחייו של בנו, גבר ועלה בו יצר הרע. וכך, כשעלה השחר למחרת, הוא זימן אליו את אֶסֽפַנדִיאׇר. הלוחם הצעיר התייצב בפני אביו וגולל באוזניו את כל מעשי הגבורה שביצע כדי להגן על הממלכה. הוא הזכיר למלך כיצד מילא את שבע המשימות שהטיל עליו, ואיך נלחם במלך טוראן, ניצח ושיחרר את השבויים האיראנים. "אבל," הוסיף אֶסֽפַנדִיאׇר ואמר, "הגמול שהובטח לי על ביצוע כל המשימות הללו, טרם ניתן לי". למלך גוּשטֽאָספ היתה רק תשובה אחת לבנו: "תזכה לכל מה שהבטחתי לך, אם רק תמלא משימה אחת אחרונה. לך לביתו של רוּסתַם בסִיסֽטָאן, כבול אותו בשלשלאות והביאו לפני". אֶסֽפַנדִיאׇר, הופתע, ובצדק. הוא הזכיר לאביו המלך גוּשטֽאָספ את כל הפעמים בהן סייע רוּסתַם לאיראן, עוד מימיו של המלך מַנוּצֶ'הר. "מדורי דורות", אמר אֶסֽפַנדִיאׇר, "הוא היה הגיבור המופלא ומגינה הנאמן של הממלכה." אך גוּשטֽאָספ התעקש: רוּסתַם יהיר ואינו נכנע למלך ומכבד אותו, ולכן, רק אם ישוב אֶסֽפַנדִיאׇר ויביא איתו את רוּסתַם הכבול בשלשלאות, יסכים המלך גוּשטֽאָספ להסיר את הכתר מעל לראשו ולהניחו על ראש בנו אֶסֽפַנדִיאׇר, כיורש. אֶסֽפַנדִיאׇר הבין את כוונתו הנסתרת של אביו. "אם רצונך במותי", אמר, "אין ברירה בידי, אלא למלא את פקודתך".
ביום המחרת רעמו התופים. אֶסֽפַנדִיאׇר ואיתו אחיו פַשוּתַן, בניו בַהֽמַן, אָדָארֽנוּש מֶהֽרנוּש, וקומץ לוחמים אמיצים, יצאו לדרך לסִיסֽטָאן, ארצו של רוּסתַם, להשלים את המשימה. עד מהרה הגיעה הקבוצה אל הנהר, שסימן את גבול נחלתו של הגיבור האדיר רוּסתַם. הם הקימו את המחנה שלהם על גדת הנהר, ואֶסֽפַנדִיאׇר כינס את לוחמיו. "טרם מילאתי את פקודת אבי," הוא אמר להם. "רוּסתַם הוא הגיבור שהציל את איראן פעמים רבות. אלמלא הוא, כל האיראנים, אצילים ובני דלת העם, היו לעבדיו של מלך טוראן. אם יאות הגיבור הגדול להיענות מרצונו לפקודה, נקשור את ידיו, אך ננהג בו בכבוד." המפגש בין הלוחם האדיר לבין שליח המלך החזק, התחיל בנימה צורמת משהו... רוּסתַם הזמין את אֶסֽפַנדִיאׇר להתארח בביתו, אבל הלוחם הצעיר סירב בנימוס ואמר שעליו למלא את פקודות המלך. "אם תשים את השלשלאות על ידיך, עכשיו, כמצוות המלך, אדאג בעצמי כי לא תיפול שערה משערות ראשך. האמן לי שגוּשטֽאָספ לא יפגע בך לרעה, וכשאמלוך אני במקומו, אפקיד את העולם כולו בידך." רוּסתַם הקשיב בשקט, אבל ענה בשלילה. הבושה הכרוכה בהיותו כבול בשלשלאות כאחרון השבויים, ההשפלה הייתה בלתי נסבלת. הלוחם הצעיר הציע כי יסעדו יחד, באותו ערב, באוהלו שעל גדת הנהר. רוּסתַם נענה להזמנה, אבל כאשר היה השולחן ערוך והמנות הוגשו, לא קרא ואֶסֽפַנדִיאׇר לרוּסתַם. האחרון חיכה בארמונו לשליח שיזמין אותו לארוחה. הדקות חלפו, גם השעות... שעת הסעודה חלפה ואיש לא בא להזמינו. רוּסתַם הכעוס קפץ על סוסו ודירבן אותו בחמת-זעם אל האוהל שעל שפת הנהר. כרוח-סערה פרץ רוּסתַם אל אוהלו של ואֶסֽפַנדִיאׇר והאשים את הלוחם הצעיר בהשפלתו. אבל ואֶסֽפַנדִיאׇר המשיך לבייש ולהעליב את הגיבור האדיר, והזמין אותו להתמודד בשדב הקרב, בדו-קרב, ביום המחרת. רוּסתַם צחק והתייחס לדברים בביטול, אבל ואֶסֽפַנדִיאׇר היהיר התעקש והמשיך להשפילו. למען האמת, ולמרות שזה אולי נשמע מעט מוזר, שני הגיבורים רצו זה בטובתו של זה... ואֶסֽפַנדִיאׇר ביקש להגן על רוּסתַם מפני אביו המלך, ואילו רוּסתַם ביקש להושיב את אֶסֽפַנדִיאׇר על כס המלוכה. ולמרות זאת, בבוקר יום המחרת נפגשו שני הגיבורים בשדה הקרב. רוּסתַם ניסה שוב לשכנע את הצעיר העיקש להקשיב לדבריו ולעצתו ולהימנע ממלחמה, אבל זה היה מאוחר מדי. ואֶסֽפַנדִיאׇר גמר אומר בליבו לצאת למאבק. שני הלוחמים שעטו על סוסיהם זה לעומת זה, והתנגשו פעם אחר פעם בכוח אדיר, עד שנשברו הרמחים שבידיהם. שני הלוחמים שלפו את חרבותיהם והיכו זה בזה בעוצמה כה גדולה עד שהתנפצו גם הן, וכך קרה גם לאלות-העץ עימן הפליאו זה בזה את מכותיהם. מתגוששים בידיהם החשופות, תפסו שני הגיבורים זה בחגורתו של זה וניסו בכוח רב להשליך ארצה איש את יריבו, ואולם לשווא, כוחם היה שקול. לבסוף פנו שני הגיבורים, האחד צעיר ויהיר והשני זקן ומיומן, אל הקשתות. הקשתות הכריעו את הקרב. בחיציו, בעלי חוד היהלום, הצליח ואֶסֽפַנדִיאׇר לפגוע ברוּסתַם ובסוסו.
רוּסתַם הפצוע והמדמם חזר לביתו וטיפל בפצעיו. בצר לו, התייעץ רוּסתַם עם משפחתו. אביו, זָאל, הגיבור לבן השיער אותו גידלה ציפור הפלא סִימוּרג, הציע שיקראו לציפור ויבקשו את עזרתה. זָאל הדליק מדורה על פסגתו של הר גבוה, וזרק אל האש את אחת מנוצותיה של סִימוּרג... כמעט מיד הופיעה מרחוק ציפור הענק הפלאית. הסִימוּרג הכתה בכנפיה, ומשב נוצותיה הקסומות הכבירות ריפא באורך פלא את פצעיו העמוקים של רוּסתַם ואת פצעי סוסו, והם הבריאו לחלוטין. הסִימוּרג סיפרה לרוּסתַם כי סכנת מוות מרחפת מעל ראשו של כל מי שיהרוג את ואֶסֽפַנדִיאׇר, וכי מי שיהרוג אותו יסבול יסורים קשים בעולם הזה וגם בעולם הבא. ולכן, אמרה סִימוּרג, עליו לעשות כל שביכולתו לנסות שוב לשכנע את הצעיר, הנאמן למלך אביו, לחדול מהקרב. "אם לא ישתכנע ואֶסֽפַנדִיאׇר ויתעקש להילחם למרות הפצרותיך," המשיכה הציפור ואמרה, "יודעת אני את הסוד שיביא עליו את קיצו." לקול משק כנפיה העצומות התרוממה סִימוּרג אל השמיים הכהים. רוּסתַם ורַכֽש סוסו רכבו בעקבותיה עד שנחתה על צמרתו של עץ האשל העתיק. הסִימוּרג אמרה לרוּסתַם שעליו לקחת זרד אחד מענפי העץ, לשים עליו ראש חץ ולהשרות אותו ביין; באופן פלא ואֶסֽפַנדִיאׇר היה חסין לכל מכת חרב או כלי מלחמה אחר, אך אם יכוון את החץ הזה היטב אל עיניו של ואֶסֽפַנדִיאׇר, כך אמרה סִימוּרג הפלאית, ימצא הצעיר את מותו. עם עלות השחר יצא רוּסתַם אל עבר מחנהו של ואֶסֽפַנדִיאׇר. הוא הבטיח לגיבור הצעיר את כל אוצרותיו ואוצרותיו אבותיו אם יחדול מהקרב. הוא הציע לו את אנשיו ולוחמיו, הוא הבטיח שיצטרף אליו בהכנעה וילך איתו אל הארמון, ואם יגזור המלך את מותו, יקבל עליו רוּסתַם בלא תלונה את העונש הקשה. אבל ואֶסֽפַנדִיאׇר הקשיח את ליבו, וסירב להצעה, הוא התעקש לבצע את פקודת המלך כלשונה: "ידיך בכבלים או מלחמה, איני יכול לשמוע עוד מילים ריקות כרוח." כשהבין רוּסתַם כי אינו מצליח לשכנע בדבריו את ואֶסֽפַנדִיאׇר, וכי לא נותרה ברירה בידו, הוא זכר את עצת הסִימוּרג, ירה את חץ האשל אל בין עיניו ואֶסֽפַנדִיאׇר נפל מיד אל מותו. פַשוּתַן ובַהֽמַן מיהרו לצדו. ברגעיו האחרונים עוד הצליח ואֶסֽפַנדִיאׇר הגוסס לבקש מרוּסתַם שילמד את בַהֽמַן בנו את אמנות המלחמה... כשמילותיו האחרונות עוד מהדהדות על שפתיו, נאנח ואֶסֽפַנדִיאׇר בשקט, ומת.