מעריב

כל העיתונים

שפות

מדורים

מדינות פרסום

שנות פרסום

סנן עיתונים לפי שנים
מעריב
תדירות: עיתון יומי
שפה: עברית
שנות פרסום:
1948 - 2015
מדינה: ישראל
מקום הפרסום: מדינת ישראל
עורכים: עזריאל קרליבך (1956-1948); אריה דיסנצ'יק (1974-1956); שלום רוזנפלד (1980-1974); שמואל שניצר (1985-1980); עידו דיסנצ'יק (1991-1985); עופר נמרודי (ספטמבר 1995-1992); יעקב ארז (2002-1995); אמנון דנקנר (2007-2002); ניר חפץ (2012-2010); שלמה בן-צבי (2014-2013)
 
מעריב נוסד בשנת 1948, בשם "ידיעות מעריב", על-ידי עיתונאים ועורכים שפרשו מ"ידיעות אחרונות", ובראשם עזריאל קרליבך, וזאת בעקבות סכסוך עם מו"ל "ידיעות אחרונות", יהודה מוזס. בין המייסדים היו גם שלום רוזנפלד, שמואל שניצר, דוד לזר, דוד גלעדי, אורי קיסרי ואריה דיסנצ'יק. העיתון הצהיר על כך שיהיה בבעלות עובדיו, ובלתי-תלוי בבעלי הון ובמפלגות. הקמת עיתון מעריב הביאה באופן מהיר לקריסה במספר קוראי "ידיעות אחרונות" ולנסיקה מקבילה במספר קוראי העיתון החדש (30,000 עותקים ביום). בצו בית-משפט הוחלף השם מ"ידיעות מעריב" (שבא לרמוז שהוא היורש האמיתי של עיתון "ידיעות אחרונות"), ל"מעריב" (שם שנשאר גם כאשר העיתון הפך לעיתון בוקר). כותבים בולטים שהצטרפו לקבוצת המייסדים: משה ז"ק ויהושע יוסטמן. כבר לקראת סוף שנת 1948 פרסם מעריב את אחד הסקופים הגדולים שלו: "עבדאללה קורא לשלום עם ישראל".
 
משפחות בן-עמי וחפץ רכשו מחצית ממניות החברה להוצאה-לאור שהוציאה את עיתון מעריב, הוצאת מודיעין בע"מ. מערכת העיתון הורכבה מאנשי דור המייסדים של העיתון, ולאורך זמן רב לא כללה מצטרפים חדשים. מספר עמודיו של מעריב התרחב בהדרגה, וכבר משלב מוקדם שולבו בו פינות הומור, מדורים מגזיניים קלילים, ושולבו תמונות כחדשות בפני עצמן. כך למשל במהדורת העיתון מאוגוסט 1949, עם העלאת עצמות תיאודור הרצל לארץ, הודפס עיתון של 12 עמוד, פי שלושה מביום רגיל. למחרת הוקדש כל העמוד הראשון של העיתון לצילום ארונו של הרצל וכיתוב קצר מהקמתו ועד אמצע שנות השבעים היה מעריב העיתון היומי הנפוץ במדינה. את הקו הפוליטי-אידיאולוגי של מעריב אפשר לאפיין כימני-ציוני, העורך הראשון קרליבך היה ממתנגדי מפא"י, העורך השני דיסנצ'יק היה ממייסדי תנועת בית"ר, והעורך השלישי שלום רוזנפלד היה חבר הנהגת בית"ר בפולין, אחראי שידורי החדשות ברדיו של האצ"ל, ועיתונאי ביומון התנועה הרביזיוניסטית, "המשקיף"; כך בין השאר התנגד מעריב בשנות החמישים להסכם השילומים עם גרמניה. בשנות הששים, בעת המערכה הציבורית סביב "הפרשה", ספיח לחשיפת הרשת הישראלית במצרים בשנות החמישים, נקט העתון עמדה נגד בן גוריון. עורכו הרביעי של "מעריב" היה שמואל שניצר ועורכו החמישי עידו דיסנצ'יק, בנו של העורך השני.
 
בשנת 1952 הצטרף לעיתון אפרים קישון, שכתב במעריב טור סאטירי קבוע בשם "חד גדיא"; המדור התפרסם כשלושים שנה, בעשרים השנים הראשונות באופן יומיומי. בשנת 1953 הצטרף למערכת העיתון קריאל גרדוש (דוש), שפרסם לאורך שנים קריקטורות פוליטיות יומיות, ודמות "שרוליק" שיצר הפכה מזוהה עם דמות הצבר. ב-1955 הצטרף יוסף (טומי) לפיד למעריב, ראשית כמזכירו האישי של העורך, קרליבך, ולאחר מכן ככתב ופובליציסט; לפיד הקים בין השאר את הירחון "את", מבית מעריב, וערך אותו
 
ב-1958 הוקם "מעריב לנוער", שבועון לנוער שרכש קהל קוראים נרחב. לכבוד יום הולדתו העשירי של העיתון כתב לו בן-גוריון מאמר מיוחד, ובוא קבע: "העיתון צריך להיות פה להתחדשות וההתערות של הארץ והעם". מ-1959 החל העיתון להישלח ולהימכר גם בניו-יורק. בספטמבר 1961 פרסם מעריב כחלק מן הכותרת הראשית את השיר "באבי יאר" של ייבגני יבטושנקו. ב-1962 נוסף לעיתון המגזין היומי הראשון, "ימים ולילות", לענייני תיאטרון, מוסיקה ובידור, וצורף בימי ו'. בתקופה זאת בלט ההיקף הנרחב של סיקור אירועים במעריב לעומת עיתונים אחרים, הן באשר לאירועים בארץ והן באשר לאירועים בחו"ל.
 
בשנות הששים התגבר שילובם של כתבים ועורכים מבני הדור הצעיר יותר של העתון בתפקידים בכירים, לרבות שליחיו הקבועים בארה"ב, בלונדון ובפאריס, נוסף לעתונאים ועתונאיות שהצטרפו לכותביו הקבועים של העתון במקומות שונים על פני תבל. מחידושיו של "מעריב" היה אז הראיון השבועי עם אישיות בולטת שאותו ערכו רפאל בשן ולאחריו דב גולדשטיין. זמן לא רב אחרי "מבצע קדש" הצטרף כתב "במחנה" והצנחן אורי דן לצוות כתבי העתון ועד מהרה רכש לו מוניטין חשוב ככתב צבאי. את תפקידו ירש אלי לנדאו, אף הוא צנחן, שליווה את חטיבת הצנחנים במלחמת ששת הימים לשחרור הר הבית. את תפקידו קיבל יעקב ארז, לימים עורך "מעריב". בין בכירי העורכים בעתון נימנו בשנים ההן לוי יצחק הירושלמי, יובל אליצור, אברהם תירוש וגבריאל שטרסמן, שמונה לאומבודסמן הראשון בעתונות בישראל. משה ז"ק ערך במשך שנים רבות את מוסף יום ששי ואת המוסף "ימים ולילות" וכן היה שליח העתון באו"ם. יוסף חריף שימש פרשן מדיני. לימים השתתפו כל העורכים הבכירים בכתיבת מאמרי המערכת של העתון, שלא היו חתומים אלא בימי העורך הראשון הד"ר עזריאל קרליבך.
 
במרוצת השנים הצטרפו לעתון עורכים וכתבים צעירים לרוב. בשנות הששים והשבעים בלטו בהצטרפותם לעתון הסופרים מנחם תלמי, משה דור, משה שמיר – שגם ערך במשך שנים אחדות את מוסף הספרות של העתון – וחנוך ברטוב ואשת הציבור גאולה כהן והסופר יורם קניוק. תצויין התופעה יוצאת הדופן, שחמישה מקרב העתונאים ב""מעריב"" נבחרו לימים לחברי הכנסת: גאולה כהן, משה שמיר, אריאל ויינשטיין, יוסי אחימאיר ויוסף "טומי" לפיד, שאף כיהן כשר המשפטים בממשלת אריק שרון. המשורר משה בן שאול עבד במעריב ואורי צבי גרינברג פרסם אחת לשנה שירים חדשים במעריב. אבא אחימאיר ומנחם בגין פרסמו מאמריהם בעיתון. ראשי המדינה פרסמו את ספרי זיכרונותיהם והגותם בספריית מעריב.
 
בשנות השבעים הרחיב מעריב את מקומם של מאמרי הדעה וכתבות המגזין בעיתון, כתגובה לאובדן ראשוניות הדיווח, שניטלה עתה על-ידי התקשורת האלקטרונית. ב-1975 החל מעריב לצרף מגזינים יומיים בימי חול, לצעירים, ספורט, סגנון, נופש וטיולים, מדריך טלוויזיה, עסקים ועוד, ובהם הוכנסה גם הדפסה צבעונית. את התמונות הצבעוניות הראשונות בעמודי החדשות תפסו צילומי ועידת השלום הישראלית-מצרית בקהיר. עם חתימת הסכמי השלום כותרת מעריב היתה שילוב גראפי של המילה שלום בעברית, ערבית ואנגלית.
 
בראשית שנות ה-70 התרחש גידול בקריאה הן במעריב והן בידיעות אחרונות, בשל גידול האוכלוסין במדינה וירידתה של העיתונות המפלגתית והלועזית. בשנת 1975 היה מעריב עדיין העיתון הנפוץ בישראל (כפי שקבעה כותרת המשנה שלו עד אמצע שנות השמונים, גם כשכבר היתה לא נכונה לאורך שנים: "העתון הנפוץ ביותר במדינה"), ושיעור חשיפתו היומי היה כ-56% בממוצע, אולם בסוף שנות השבעים הפך "ידיעות אחרונות" לעיתון הנפוץ בישראל, ולראשונה מאז שנות החמישים והשישים עבר בתפוצתו את עיתון מעריב.
 
ב-1987, העורך עידו דיסנצ'יק, חולל שינוי כולל בעיצוב העיתון, במטרה להעלות מחדש את תפוצתו, אך הדבר לא צלח. בסוף שנות השמונים וראשית התשעים ירדה תפוצת מעריב לכמאה אלף עותקים ביום, ואף פחות, כשליש מתפוצת "ידיעות אחרונות", וכך לדוגמא ב-1990 חשיפתו בימי ו' היתה רק לכרבע מן הקוראים. במשך השנים היה מעריב בית יוצר לאחדים מחשובי העיתונאים שעברו אחר כך לאמצעי תקשורת אחרים: אמנון אברמוביץ', יאיר לפיד, ועמנואל רוזן. כן הצטרף לעיתון בן כספית. ב-1988 רכש איל התקשורת הבריטי רוברט מקסוול רבע ממניות העיתון, ובראשית שנות התשעים הפך לבעליו העיקרי, ובכך השתנה מבנה הבעלות של מעריב בהיווסדו, שהבטיח את השליטה לעיתונאים. פורמט הגיליון השתנה בתקופתו פעמים רבות, והוכנסו מכונות דפוס צבעוניות. מקסוול הביא לעתון כעורך ראשי את מקורבו דב יודקובסקי, בעבר עורכו המצליח של "ידיעות אחרונות", כדי למשוך את קוראיו. אבל באותה תקופה החל עיתון "חדשות" בשעת הפצה מוקדמת, שאותה אימצו גם העיתונים "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", מה שהוביל אותם לעבור משיטת המכירות בדוכנים לשיטת המינויים, ושינוי הפורמט לא הועיל.
 
ב-1992 רכשה משפחת נמרודי את עיתון מעריב, ובמשך שלוש שנים העורך הראשי היה המו"ל, עופר נמרודי. בתחילת שנות התשעים החלה קבוצת מעריב להוציא לאור מקומונים רבים (ביניהם "זמן תל-אביב"). בין תחקיריו החשובים של מעריב בשנות התשעים היו פרשת הסיליקון בחלב (1995) וחשיפת העובדה שמדינת ישראל מחזיקה ברכוש של קורבנות שואה (1999). בשנות האלפיים, עם עריכתו של אמנון דנקנר, חלה עליה בתפוצתו של העיתון, אך הוא נותר הרחק מאחורי ידיעות אחרונות. בתקופתו הידיעות קוצרו, מקומם של הצילומים הורחב, וחלק מן הכותרות הראשיות הוקדשו להתרחשויות שאינן משדה הפוליטיקה, כגון אירועי ספורט. ביוני 2004 השיק מעריב אתר אינטרנט חדש, "nrg מעריב". בעקבות האינתיפאדה השניה נקט העיתון בקו ימני-ביטחוניסטי, והוביל מתקפה על מה שכונה על-ידו כ"שמאל רדיקלי" ו"פוסט-ציונים", בין השאר על-ידי אמנון דנקנר, דן מרגלית (שחזר לעיתון ב-2001) ובן-דרור ימיני.
תגובות לעיתון (2)
67 שנות מעריב
עיתון מעריב קיים כבר 67 שנמ טרם הקמת מדינת ישראל ב-1948.
1
עומרי הלה
17.05.2015 08:25
חבל שזה רק עד 1987
בבקשה שימו גם את השנים הבאות אחריהן
2
שלומי
19.07.2015 08:26
הוספת תגובה
העיתון הועלה לאתר בעזרת:
מעריב החזקות בע"מ ומר עופר נמרודי
________________________

 

גליונות זמינים באתר:
11,003 גליונות
295,882 עמודים
בין השנים: 1988-1948

 

העיתון הועלה לאתר מתוך האוספים של:
הספריה הלאומית
___________________________

 

מצב העותק: טוב
עותק ממיקרופילם במצב טוב. קיימות בעיות של פונט מעוות, רווי, או חלש בשולי העמודים. זוהי בעיה שאופיינית לגיליונות שאוחסנו ונסרקו כשהם כרוכים. בנוסף קיימת בעיה חוזרת של טשטוש ודהייה של הכיתוב שלא הודפס בשחור, בעיה הרלבנטית בעיקר לכותרת העיתון.