קול העם

כל העיתונים

שפות

מדורים

מדינות פרסום

שנות פרסום

סנן עיתונים לפי שנים
קול העם
תדירות: ירחון, שבועון, יומון
שפה: עברית
שנות פרסום:
1937 - 1975
מדינה: פלשתינה/א"י
מקום הפרסום: תל-אביב
עורכים: אסתר וילנסקה (1944 – 1951), צבי אריה ברייטשטיין (1951 – 1957), משה סנה (1957 – 1972), ברל בלטי (1972 – 1975)

באוגוסט 1937 החלה המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (שכונתה פק"פ, ואשר פעלה בשנים 1941-1921 בתנאי מחתרת), בהוצאת ירחון בעברית בשם "קול העם". הוצאת העיתון התאפשרה בשנות המנדט הבריטי ובשנים לאחר מכן בעיקר הודות לתרומות של חברי המפלגה וידידיה. עד 1942 התבצעה הפצתו בחשאיות.

 

בשנת 1942 החל "קול העם" להופיע כשבועון. בדצמבר 1944, הודות למאמצים רבים, ציבוריים ומשפטיים, נתן משרד הפנים המנדטורי לעיתון רישיון הופעה. לראשונה יצא "קול העם" לאור באופן לגאלי ב-20 בדצמבר 1944.

 

כבר מהגיליון הראשון תפסו מקום מרכזי ב"קול העם" רשימות על תנאי העבודה והשכר של פועלות ופועלים ועל מאבקיהם וביקורת נוקבת על עמדותיה של הנהגת ההסתדרות. מבחינת תכניו, ביטא "קול העם" את עמדות המפלגה הקומוניסטית, שעמדו בניגוד לאידיאולוגיה ולעמדות הפוליטיות של המפלגות הציוניות וגם של מפלגות ממסדיות ערביות. בתקופת המנדט, תפסו מקום מרכזי ב"קול העם" מאמרים נגד השלטון הבריטי, נגד התנועה הציונית והמנהיגות היישובית. לעומת זאת העיתון קרא לעצמאות פלשתינה-א"י, לדמוקרטיזציה של המשטר, לשותפות יהודית-ערבית ולאחדות פועלים. מקום נכבד תפסו מאמרים ורשימות נלהבים על המצב הכלכלי-חברתי בברית-המועצות, על השוויון שהושג בין הלאומים ועל מעמדה הבינלאומי, וכן נאומים של חברי הנהגתה.

 

בשנות מלחמת האזרחים בספרד (1939-1936) ובתקופת מלחמת העולם השנייה (1945– 1941), הקדיש "קול העם" מקום רב  למערכה בפאשיזם ובנאציזם. בשנים 1941–1939 הגן העיתון על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב וביקר את המלחמה כמלחמה אימפריאליסטית. באפריל 1942 העלה "קול העם" לראשונה את הדרישה מבעלות הברית במערב לפתוח חזית שנייה (מערבית) באירופה נגד גרמניה הנאצית.

 

אחרי מלחמת העולם תרמו התגברות המתח הלאומי והתסיסה באווירה הפוליטית בארץ נגד המשך שלטון הבריטים להחלטת המפלגה הקומוניסטית להוציא את "קול העם" כיומון. הגיליון הראשון של היומון ראה אור ב-14 בפברואר 1947. "קול העם" קידם בברכה את החלטת עצרת האו"ם מנובמבר 1947 בדבר כינון שתי מדינות בשטח פלשתינה-"א"י, תמך בכינונה של ישראל ותבע להקים גם את המדינה הפלסטינית בצידה.

 

בישראל הצעירה בלט העיתון בקו החברתי הרדיקלי והאופוזיציוני שלו. התקפותיו על משטר מפא"י, על היחס לעולים ולעובדים וכו' היו הקיצוניות מכל מה שפורסם בעיתונות האחרת. כך היה גם ביחס לאפליית המיעוט הערבי וכתוצאה מכך בלטה גם יד הצנזור הרשמי בעיתון, בדמות כתמים לבנים בעמודיו. הצנזורה פסלה ידיעות ומאמרים, ואילו שר הפנים הוציא לעתים מזומנות צווי סגירה נגד העיתון. במקרים אחרים הוגשו נגד האחראים לעיתון כתבי אישום פליליים. במשפט הפוליטי הראשון בתולדות ישראל, הידוע כ"משפט קול העם – בן-גוריון" (נמשך בשנים 1951-1949), הורשעו האחראים לפרסום המאמר הראשי בעיתון בהוצאת שם רע על ראש הממשלה.

פסק דין של בית המשפט העליון בעתירה של "קול העם" נגד אחד מצווי סגירתו  (16.10.1953) הפך לתשתית של חופש הביטוי בישראל. בפסק דין תקדימי זה, שחיבר השופט אגרנט, נכתב כי חופש הביטוי הוא "זכות עילאית", שהקיום שלה הוא תשתית לכל חירויות האזרח האחרות. השופט אהרון ברק, לימים נשיא בית המשפט העליון, העריך, כי פסק הדין "קול העם" תרם תרומה מרכזית לחופש העיתונות ולאופייה הדמוקרטי של המדינה.

 

בנוף הקונצנזוס הלאומי בלטה האופוזיציה של העיתון גם בהמשך שנות החמישים, בהתנגדותו של היומון לממשל הצבאי, לפעולות התגמול ולחבירה עם בריטניה וצרפת ב"מבצע סיני" (אקטובר 1956).

 

במסגרת "קול העם" פורסמו באופן סדיר מוספים, ובהם מוסף לספרות, אמנות וביקורת, הפינה לילד. בשנות ה-50 וה-60 ערך המשורר אלכסנדר פן את המוסף הספרותי וגם פרסם בו שירים ופואמות. תחת הפסבדונים יוד-חית, פרסם פן ב"קול העם" טור שירי-אקטואלי. במוסף לספרות פרסמו מיצירותיהם, בין היתר, הסופרים, המשוררים והמבקרים מרדכי אבי-שאול, אביגדור המאירי, חיה קדמון, מיכאל הרסגור, פנחס גינוסר, עמוס לוין (אריה דקר), רות לוין, משה נוף-ברזילי. המחזאי חנוך לוין והמשורר דוד אבידן פרסמו בו יצירות ביכורים.

 

משה סנה, בתפקידו כעורך ראשי מ-1957, המשיך כמה שנים בקו הפוליטי-רעיוני המסורתי של "קול העם". עם החרפת הוויכוח בהנהגת מק"י במחצית הראשונה של שנות ה-60, הגיעו הדיו גם אל דפי "קול העם". בשנים 1965-1963 שימש "קול-העם" כזירת התמודדות רעיונית-פוליטית בין הקו של סנה-מיקוניס לקו של טובי-וילנר: ההתמודדות נסובה תחילה סביב היחס לסכסוך הישראלי-ערבי אך הלכה והתרחבה אל עבר סוגיות נוספות, כמו היחס לברית-המועצות. בתחילת 1965 התברר, כי חברי מערכת "קול העם" באותה עת, להוציא יוסף אלגזי, צדדו בעמדות הלאומיות של משה סנה ובעל בריתו שמואל מיקוניס.

 

על רקע הקרע בהנהגה התרחש פילוג במפלגה באוגוסט 1965. חברת "קול העם", לרבות היומון "קול העם", בעריכתו של משה סנה, בית הדפוס ובניין המערכת, נותרו בחזקתו של הפלג, שבראשו עמדו חברי הכנסת משה סנה ושמואל מיקוניס ואשר זכה בהכרעת בית המשפט בשם מק"י. הפלג הנגדי, בהנהגת תופיק טובי ומאיר וילנר, שנאלץ לרוץ לבחירות בשם רק"ח – רשימה קומוניסטית חדשה, זכה בבעלות על בטאונה של המפלגה בשפה הערבית "אל-אתיחאד" והוציא מאוגוסט 1965  את השבועון "זו הדרך" בעברית.

 

לאחר הפילוג ביטא "קול העם" את הקו הרעיוני החדש של מק"י, אשר תמכה כבעבר בזכות ההגדרה העצמית של העם הערבי הפלסטיני, אך ביקרה במקביל את יחסן של מדינות ערב ומנהיגיהן כלפי ישראל, הביעה הסתייגות גוברת מיחסה של ברית-המועצות לישראל ומעיוותיו האנטי-דמוקרטיים של המשטר הסובייטי, וקראה לתנועה הקומוניסטית הבינלאומית לבחון מחדש את עמדותיה המסורתיות כלפי הציונות. במישור הישראלי הפנימי המשיכה מק"י להאבק להגנת זכויות העובדים וחתרה לשיתוף פעולה עם השמאל הציוני. 

 

עם הגברת המתיחות הישראלית-מצרית באביב 1967, איומיו של גמאל עבדול נאצר וסגירת מיצרי טיראן על ידו, קרא "קול העם" לכל הגורמים המעורבים למנוע את המלחמה המשמשת ובאה. אולם עם פריצתה של "מלחמת ששת הימים" ראה בה העיתון אקט לגיטימי של התגוננות ותמך בה. גישה זאת לא מנעה מהעיתון לבקר בחריפות את הכיבוש ואת מדיניות ההתנחלות ולדבוק בפתרון שיתבסס על הכרה הדדית ישראלית-פלסטינית בזכות ההגדרה העצמית של שני העמים.

 

ירידה בהפצה הובילה ב-12 בדצמבר 1969 להפסקת הופעתו של "קול העם" כיומון, והעיתון חזר להופיע כשבועון. ב-1 במרס 1972 נפטר משה סנה וברל באלטי מונה לעורך הראשי.  ביולי 1973 החלה מק"י לשתף פעולה עם תנועת השמאל הציוני "תכלת-אדום" במסגרת תנועת "מוקד", וכשהושלם האיחוד בין השתיים בקיץ 1975 חדל ביטאונה של מק"י להופיע. הגיליון האחרון של "קול העם", בדמותו כשבועון, יצא לאור ב-30 ביוני 1975.

תגובות לעיתון (0)
הוספת תגובה
גליונות זמינים באתר:
5,616 גליונות
26,020 עמודים
בין השנים: 1937-1965

 

העיתון הועלה לאתר מתוך האוספים של:

​מאוסף הספרייה הלאומית

 

מצב העותק: בינוני
עותק ממיקרופילם. השנים הראשונות (1937-1940) במצב בעייתי. רוב הבעיות בעותק מתמקדות בשולי העמודים וקשורות לאחסון וטיפול בעותקי הנייר: סימני כריכה, נייר דהוי, וקריעות. ההמשך במצב טוב.