חרות

כל העיתונים

שפות

מדורים

מדינות פרסום

שנות פרסום

סנן עיתונים לפי שנים
חרות
תדירות: עיתון יומי
שפה: עברית
שנות פרסום:
1948 - 1969
מדינה: ישראל
מקום הפרסום: תל אביב (ישראל)
עורכים: יוחנן בדר (1949-1948); יעקב רובין (1953-1949); יוסף ויניצקי (1957-1953); אייזיק רמבה (1965-1957).

חרות
 היה העיתון היומי של תנועת החרות, מפלגה שהוקמה ב-15 במאי 1948, יום אחרי הקמת מדינת ישראל. המפלגה הוקמה על בסיס הארגון המחתרתי הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל), ושם העיתון היווה המשך של שם ביטאון המחתרת, חרות, שיצא לאור כשש שנים – ממרץ 1942 ועד מאי 1948 – ימי פירוק האצ"ל והקמת המפלגה. הגיליון הראשון של היומון פורסם ב-3 באוקטובר 1948, והופעתו הייתה חלק מצעדי הגיבוש של המפלגה לקראת הבחירות הראשונות במדינה הצעירה: הבחירות לאספה המכוננת (הכנסת הראשונה), שנערכו בשלהי ינואר 1949. סיבה מרכזית להוצאתו לאור הייתה רצונו של מנחם בגין (1992-1919), מנהיג המפלגה, בביטאון לתנועתו, שיבטא את רוחה הייחודית. סיבה נוספת – רצונם של אנשי חרות, רובם אלמונים שחיו במחתרת שנים רבות, שהציבור יכיר אותם. מתחת לשם העיתון נכתבו ארבע סיסמאות, שביטאו את העקרונות המוצהרים הראשיים של התנועה: "לשלמות המולדת – לקיבוץ גלויות – לצדק סוציאלי – לחרות האדם".
 
ייסוד העיתון נתפס כעין "פרויקט תנועתי" המחייב את כל חברי המפלגה: כל אחד מהם התחייב להביא שני מנויים חדשים לעיתון. רוב העיתונאים שכתבו בעיתון עבדו קודם ב המשקיף (1949-1938), היומון של הצה"ר (הציונים הרביזיוניסטים), המפלגה הוותיקה של התנועה הרביזיוניסטית, שנסגר כמה חודשים אחר כך, במאי 1949. הבולט שבהם היה שלום רוזנפלד (2008-1914), מזכיר המערכת של המשקיף שהפך למזכיר המערכת של העיתון החדש (הוא עבר לאחר מכן למעריב , והיה עורכו הראשי). מייסדי העיתון לא הסתפקו בייסודו של עוד יומון מפלגתי, שקוראיו הם תומכי עמדות התנועה ותו לא (ובישראל של 1948 היו לא מעט עיתונים כאלה) – אלא נשאו עיניהם למטרה שאפתנית יותר: לפנות אל הקהל הרחב. במידה רבה המטרה הזאת הייתה דומה למטרת מייסדי תנועת החרות: לפנות לשכבות רחבות בציבור, מעבר לתומכים המסורתיים של התנועה. בין הכותבים היו מנהיגי תנועת החרות ובראשם מנחם בגין, שנאומיו פורסמו בעיתון במלואם, ד"ר יוחנן בדר (1994-1901), שכתב בו תדיר, ויוסף שופמן (1978-1903). כן כתבו בו אישים שעמדתם הייתה רדיקלית יותר מעמדת המנהיגות, כמו קלמן כצנלסון, אב"א אחימאיר ((1897-1962 (ממאמריו פורסמו תחת שמות עט כמו "אבא סיקרא"), שמואל כ"ץ 2008-1994)) ושמואל מרלין (1994-1910). 
 
גיליון אופייני נפתח במאמר המערכת ובחדשות שוטפות מרחבי העולם. העיתון כלל מאמרי פרשנות פוליטיים, חדשות מהנעשה בתנועה, מדור חיפוש קרובים ומדור על המתרחש בסניפי בית"ר. גיליונות ימי שישי היו גדולים יותר, וכללו מוסף לספרות ואמנות. במוסף היו ביקורות על מחזות וספרים, והתפרסמו שירים ומונוגרפיות; לדוגמה, המונוגרפיה בהמשכים על זאב ז'בוטינסקי מאת יעקב ויינשל ((1980-1891, או שירים מפרי עטו של אורי צבי גרינברג. לא נעדר גם מדור חידות ותשבצים בעריכת הלל הרשושנים (1992-1897). 
 
חרות עמד בקו הראשון במאבקים הפוליטיים והאידאולוגיים שתנועת החרות הייתה מעורבת בהם. דוגמה בולטת ומובהקת לכך היא המאבק הנחרץ והמר נגד השילומים מגרמניה. ססמאות בגנות המגעים עם גרמניה, כגון "לא יקום דבר התועבה בישראל" (2 בינואר 1952), פורסמו בראש העמוד הראשון של העיתון. גוף העיתון באותה תקופה כלל מאמרים ומאמרי מערכת בוטים נגד השילומים. נטען בהם, למשל, כי הממשלה זקוקה לכסף הגרמני לשם הישרדותה. אחרי ההפגנה האלימה שתנועת החרות ארגנה בירושלים ביום פתיחת דיון הכנסת על השילומים (7 בינואר 1952) הגן העיתון על המפגינים, ותקף בחריפות את השלטון ואת המשטרה על שפיזרה אותם. הנימה הכללית של העיתון תיארה את תנועת החרות בתקופה זו כקרבן תמים של רודנות אפלה. לדוגמה, בכותרת הראשית של העיתון מן ה-8 בינואר 1952 נכתב, כי "ממשלת בן-גוריון השתמשה בפצצות וגאזים להשלטת החרפה על עמנו". בכותרת המשנה הודגש כי "הפצצות היו מתוצרת גרמניה". דוגמה נוספת למאבקי העיתון היא עמדתו כלפי מדיניות העלייה בצפון-אפריקה: הסתייגותו מן המגמה לקבוע מכסות למספר העולים מכל ארץ וארץ, להחמיר בבדיקה הרפואית של המועמדים לעלייה, ולפסול אותם לעלייה על בסיס גילם ומצב בריאותם. בקיץ 1955, כשהמתיחות במרוקו הגיעה לשיא, ערך העיתון משפט ציבורי למפא"י סביב שאלה זו בשכונת התקווה – אחד ממעוזיו בתל אביב. עוד יש לציין את עמדתו האופוזיציונית כלפי בן-גוריון בימי "פרשת לבון", בשנים 1960–1961. אחרי הדחת פנחס לבון (1976-1904) מתפקיד מזכיר ההסתדרות בידי מרכז מפא"י כתב חרות בכותרת הראשית של העיתון: "הרוב במרכז מפא"י סגד לאליל הזועם – לבון יועלה קורבן לבן-גוריון" (5 בפברואר 1961). במאמר המערכת שפורסם באותו יום ("פנחס לבון – 'קורבן למולך'") נכתב: "'האל צמא דם'. הוא דורש שיקריבו קורבנות. והם אינם מהססים מלהשליך לו את אחד הנאמנים שבחבריהם, אף שהם כולם יודעים, כי 'האל הצמא' איננו צודק". 
 
מאמצע שנות החמישים, במסגרת הניסיון לפנות לקהל יעד גדול יותר, גדלו המדורים הלא פוליטיים של העיתון. החל להופיע מדור לאשה ולמשפחה שכלל מתכונים ועצות לעקרת הבית בנושאים שונים, כגון "התקציב וחשבונות הבית". כמו כן הושק מדור מדעי שנקרא "המדע בשרות האדם", והוא הסביר לקורא את חידושי הטכנולוגיה. מדורי הספורט והאמנות גדלו, וכמוהם ביקורת הסרטים והספרים. הכותבים בעיתון היו רבים ומגוונים, ומלבד אלה שנזכרו לעיל יש למנות את יוסף ויניצקי (1965-1914) וד"ר זאב פון וייזל (1974-1896) הרוויזיוניסטים הוותיקים. בשנות השישים התחילו לכתוב בעיתון צעירים, ומהם שהפכו במהלך השנים לדמויות מרכזיות בזירה התקשורתית ובזירה הציבורית כמו שלמה נקדימון (נ. 1936) ("נקדי"), שמואל שניצר (נ. (1999-1918, יואל מרקוס (נ. 1932), אריה נאור (נ. 1940), איתן הבר (נ. 1940) ודן מרגלית (נ. 1938). 
 
העיתון נסגר ב-31 בדצמבר 1965 בעקבות הקמת גח"ל (גוש חרות-ליברלים) באפריל 1965. הוחלט לסגור את שני עיתוני המפלגות שהתאחדו (חרות והבקר , היומון הוותיק של המפלגה הליברלית), והסיבה המרכזית לכך הייתה כלכלית: קשה היה להחזיק ולקיים שני עיתונים יומיים. במקום השניים נוסד עיתון משותף לשתי המפלגות – היום. עורכו היה יצחק (איז'ו) רגר (1997-1932). העיתון החדש לא האריך ימים, והוא נסגר אחרי ארבע שנים, ב-31 בדצמבר 1969. 
 
 
פרופ' יחיעם ויץ
תגיות:
תל אביב
תגובות לעיתון (0)
הוספת תגובה
העיתון הועלה לאתר בעזרת:

​מכון ז'בוטינסקי בישראל 


 

גליונות זמינים באתר:
5,242 גליונות
27,412 עמודים
בין השנים: 1964-1948

 

העיתון הועלה לאתר מתוך האוספים של:

מאוסף ​הספריה הלאומית

 

מצב העותק: טוב
עותק ממיקרופילם במצב טוב מאוד. קיימות לעיתים בעיות שמקורן באחסון העיתון: סימני קיפול והשתקפות הטקסט של הצד השני של העמוד