היינט

כל העיתונים

שפות

מדורים

מדינות פרסום

שנות פרסום

סנן עיתונים לפי שנים
היינט
תדירות: יומון
שפה: יידיש
שנות פרסום:
1908 - 1939
מדינה: פולין
מקום הפרסום: וארשה (פולין)
עורכים: שמואל יעקב יצקן (1920-1908), אברהם גולדברג, אהרון איינהורן, חיים פינקלשטיין, יצחק גרינבוים.
היינט ("היום", 1939-1908) הוא אחד משני העיתונים היומיים אשר יחד עם "דער מאָמענט" ("הרגע", 1939-1910) מסמנים את התפתחותה המרשימה של עיתונות יידיש במזרח אירופה בכלל ובפולין בפרט. שניהם מילאו תפקיד מכריע בהעמדתה של ורשה כאחד המרכזים של התרבות היהודית המודרנית במאה העשרים, עד לשואה.
 
ראשיתו של העיתון הייתה צנועה, והיא תוצאה מאוחרת של מהפכת 1905 ברוסיה הצארית. המהפכה הובילה להקלות משמעותיות בפרסומה של עיתונות על כל גווניה ולשונותיה, אף כי זו המשיכה לסבול מהגבלות משמעותיות ובראשן הצנזורה; הקלות אלה פילסו את הדרך להתפתחותה של עיתונות יידיש, שסבלה במיוחד מן המכשולים שנערמו על דרכה מטעם השלטונות. רק ב-1903 הופיע העיתון היומי הראשון ביידיש ברוסיה הצארית, וב-1905 ראה אור העיתון היומי הראשון ביידיש בוורשה, "אח צעיר" לעיתונים בעברית שהופיעו בעיר, 'הצפירה' ו'הצפה'. האירועים הדרמטיים בזמן המהפכה ואחריה, ובראשם גל הפוגרומים, הגבירו את צימאון הקהל לידיעות אקטואליות.
 
שמואל יעקב יאצקאן (1936-1874), בעל חינוך ישיבתי ובעל ותק בעיתונות העברית, הגה על רקע זה את הרעיון להוציא לאור עיתון יומי ביידיש במחיר השווה לכל נפש, כדוגמתם של פרסומים דומים ברוסית ובפולנית. הוא יסד ב-1906 את היומון 'אידישעס טאגעבלאט', שזכה מייד לתפוצה נרחבת והופיע עד ראשית 1911. שותפיו כמו"לים היו האחים נח ונחמיה פינקלשטיין, ועל יסוד הצלחתם הם התחילו לפרסם ב-1908 את 'הײַנט', שהפך עד מהרה לעיתון ביידיש הנפוץ ביותר במזרח אירופה. אברהם גולדברג (1933-1881) שימש שנים רבות כמזכיר המערכת ולימים היה עורכו. יש מקורות המציינים שבשיאו הופץ העיתון ב-100,000 עותקים, אף כי סביר להניח שאלה מספרים מופרזים מאוד. במשך שנות השלושים נדפס כנראה 'הײַנט' בכ-25,000 עותקים, אך יש לציין שמספר הקוראים היה גדול פי כמה וכמה ממספר הקונים, בעיקר בגלל העוני העמוק שבו חיו רוב יהודי פולין, שעבורה רכישת גיליון של העיתון הייתה בבחינת מותרות.


 

 

ש"י יאצקאן ,העורך, שאף מן ההתחלה להעמיד את 'היינט' כעיתון הפונה לקהל מגוון ביותר. מצד אחד הוא משך אליו חלק ניכר ממיטב סופרי הדור, שהשתתפו בעיתון בתקופה זו או אחרת של חייהם: שלום עליכם פרסם בו את בין היתר את הרומן 'דער בלוטיקער שפּאַס' ('בדיחת הדמים') ואת הסדרה השנייה, האטקטואליסטית מאוד, של מכתבי 'מנחם-מענדל'. י"ל פרץ השתתף בו בכתיבת פיליטונים וסיפורים. בין הכותבים הבולטים בתקופה הראשונה של העיתון (עד מלחמת העולם הראשונה) יש למנות בין היתר את הלל צייטלין, דוד פרישמאן, שלום אש וה"ד נומברג. לאחדים מהם נודעה נוכחות מרכזית בעיתון גם בתקופה בין שתי מלחמות העולם. התחרות הצמודה בין 'הײַנט' ו'מאָמענט' גרמה לכך שמשתתפים ידועי שם (כגון הלל צייטלין) עברו מעיתון אחד למשנהו, אירוע שעורר בשעתו הדים בציבוריות היהודית. בין שתי מלחמות העולם, ב-1925, בלט בנידון מקרהו של ב. יאושזאהן, עיתונאי פופולארי ביותר בזכות סגנונו השווה לכל נפש, המחובר ללשון המקורות המסורתיים ולרוחם. עם מעברו מ'דער מאָמענט' ל'הײַנט' הוא משך אתו רבים מקוראיו הנאמנים.

 


 

ממדיו של העיתון בראשיתו היו מצומצמים למדיי – 4 עד 6 עמודים ביום; גם בתקופה המאוחרת יותר, בין שתי מלחמות העולם, נדפסו גיליונות העיתון בימי חול בדרך כלל ב-8 עד 10 עמודים, ואילו הגיליונות של ערב שבת וחג היו בעלי היקף גדול יותר. במגבלות הכמותיות הללו השתדל העיתון לכלול חומר מגוון מאוד – חדשות, מאמרים בענייני השעה מפי סופרים ידועים, חומר ספרותי, ידיעות על כלכלה ועל חיי התרבות, תשומת לב מיוחדת הוקדשה לנעשה בעיר ורשה עצמה – הן בפן היהודי הן בפן הכללי. לכן החומר הכלול בעיתון הופך אותו למקור בעל חשיבות עליונה להכרת חיי היום יום של יהודי פולין בכלל וורשה בפרט.


 

אחד האמצעים המרכזיים שתרמו לפופולאריות הרבה של 'הײַנט' (ושל מתחריו) היה פרסומם של רומנים בהמשכים בעלי אופי סנסציוני, כאלה שכונו ביידיש "שונדראָמאַנען" (הכינוי המקביל בעברית הוא "רומנים למשרתות"). הם נדפסו לרוב בעילום שם משום שמחבריהם התביישו במלאכתם. לעתים קרובות מדובר היה בעיבוד ממקור זר, תוך התאמתו במידה זו אחרת למציאות היהודית. היו ביניהם כאלה שנשאו אופי בלשי ותארו את ה"פינות האפלות" של העיר הגדולה ובייחוד את העולם התחתון. היו כאלה ששילבו בתוכם הצבעות ארוטיות מרוככות, או ערבבו חומרים משני התחומים גם יחד. בשנות העשרים נעלמו רומנים אלה מעל דפי העיתון, אך הם תפסו מקום נכבד בצהרון 'הײַנטיקע נײַעס' (1939-1929), צהרון פופולארי שיצא לאור מטעם בעלי העיתון ונועד להתחרות בעיתונים אחרים בעלי אופי סנסציוני שהופיעו ביידיש ובפולנית. בגלל פרסומם של הרומנים האלה וגם בשל הצורה שבה הוגש חלק של החדשות, בייחוד בשנים הראשונות, התייחס חלק מן האינטליגנציה היהודית ל'הײַנט' כאל גילוי מובהק של עיתונות צהובה.


 

יש לזכור שהעיתון פנה לחוג קוראים מגוון ביותר מכל בחינה שהיא; קראו בו גם שומרי מצוות ויהודים מסורתיים על גוניהם השונים, כולל חסידים (אם כי הם עשו זאת לעתים בהסתר ותוך הסתייגות מפורשת), גם יהודים חילוניים (שהתפרסו גם הם בקשת רחבה של דעות), גם ציונים וגם "יהודים סתם". העורכים ידעו זאת והשתדלו לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר האפשרי, שלעתים היה עממי למדיי.


 

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הסתיימה תקופתו הראשונה של העיתון. שנות המלחמה, שבה ורשה הייתה כבושה בידי הגרמנים, היו שנות שפל בקיומו של העיתון: הוא הצטמצם לפרסום חדשות בלבד (שעברו כמובן צנזורה כבדה) וכמעט ולא הדפיס חומר עיוני או ספרותי. תפוצתו של העיתון הצטמצמה אז בצורה ניכרת, כי הוא לא היה יכול להגיע לאותם קוראים שחיו בשטחים תחת שליטה רוסית.


 

תקופה חדשה ומשמעותית ביותר בעיתונות היהודית וב'הײַנט' בכללה נפתחה עם הקמתה של פולין העצמאית. בשנים אלה פינה ש"י יאצקאן את מקומו כעורך העיתון, ומי שמילא את התפקיד הזה למעשה היה אברהם גולדברג, מי שהיה מקורב למנהיג הציוני יצחק גרינבוים ובעל הזדהות ציונית חזקה אף הוא. נוכחותה של הצנזורה הייתה מורגשת מאוד בכל שנות קיומה. לעתים קרובות סגרו השלטונות את העיתון והחרימו את גיליונותיו בתואנות שונות, אך הוא התמיד בהופעתו תחת שמות הסוואה שונים: בין השנים 1925-1920 הוא נקרא 'נײַער הײַנט', לאחר שתקופה מסוימת הופיע תחת השם 'דער טאָג' - שם כיסוי ל'הײַנט' שעשו בו שימוש נוסף במידת הצורך עד שהצליחו לחזור לשם המקובל בפי כול.


 

בעשרים השנים המפרידות בין שתי מלחמות העולם עברו יהודי פולין תהליכים מואצים של מודרניזציה וגם סבלו מהתרוששות גוברת והולכת, מאנטישמיות מחמירה ומתחושת מחנק וחוסר מוצא. העיתון שיקף וביטא תהליכים אלה; נימתו נעשתה אידיאולוגית ולוחמנית יותר. הוא הזדהה באופן מובהק עם התנועה הציונית ושימש אכסניה למאמריהם של מנהיגיה – יהושע טהון, יצחק גרינבוים, נחום סוקולוב (אשר מאמריו תורגמו לעתים מעברית), משה קליינבוים (לימים: משה סנה) ואחרים. הזדהות זו ניזונה גם מהעובדה שזרמים אידיאולוגים אחרים ביהדות פולין הקימו עיתונים יומיים משלהם – היהדות האורתודוכסית, ה'בונד' וגם הציונות הסוציאליסטית (בשנות השלושים). עם זאת ה'הײַנט' לא היה לעיתון מפלגתי מובהק; הוא שימש שופר לדרך המלך של הציונות, וזאת בניגוד למתחרהו 'דער מאָמענט', אשר בשנותיו האחרונות נכבש בידי הרביזיוניסטים. שני העיתונים גם יחד הקדישו מקום נרחב לכל הנעשה בארץ ישראל בפרט ובקהילות היהודיות בעולם בכלל.


 

בשנות העשרים והשלושים הלך והתגוון החומר הספרותי בעיתון, והתפרסמו בו רומנים של סופרי יידיש המקובלים, פרי עטם של שלום אש, י"י זינגר ואחרים . כמו כן התחיל להופיע בו דף ספרותי, ובו מאמרים, ידיעות על הנעשה בספרות ביידיש, בעברית ובספרות העולם. בדף זה נדפסו לעתים גם שירים של משוררי יידיש (למשל, איציק מאנגר). אחד המדורים הפופולאריים בעיתון (בדומה לעיתונים אחרים ביידיש) היה זה המוקדש להומור. הוא גם הקפיד לפרסם בתדירות מאמרים פופולאריים בענייני רפואה ובריאות. תחום המוסיקה על כל היבטיו, החל בחזנות וכלה במופעי האופרה בוורשה, הופקד בידי מנחם קיפניס, ומאמריו וידיעותיו הם מקור עשיר ביותר לחקר היבט זה בחיי יהודי פולין. לעתים הופיע ב'הײַנט' גם מדור לנשים, אם כי ברור שהעיתון פנה בעיקרו של דבר לקהל גברי. לנשים לא הייתה נוכחות ממשית בצוות הכותבים המגוון של העיתון, שכלל בשיאו עשרות אחדות של משתתפים בעבודה מלאה או חלקית – אנשי מערכת, כתבים בפולין ובארצות חוץ. אחד ממשתתפיו הבולטים של 'הײַנט' בשנות השלושים היה עזריאל קרליבך – לימים עורך 'מעריב'.


 

ההתבוללות הלשונית הגוברת וכן המשברים הכלכליים שפגעו באופן קשה במיוחד באוכלוסייה היהודית בפולין סיכנו את המשך קיומו של העיתון. אף שהמקום שהוקדש למודעות מסחריות הלך וגדל במשך השנים הן לעולם לא הגיעו לנוכחות מסיבית מעל דפי העיתון. אחד ממקורות ההכנסה שלו היו מודעות האבל המשפחתיות ומודעות על הצגות תיאטרון ואירועי תרבות, שמשקפות נאמנה את חיי התרבות העשירים של יהודי ורשה. ב-1932 עבר ה'הײַנט' מבעלות פרטית לידי קואופרטיב שבו היו חברים אנשי דפוס ועיתונאים; הוא הצליח באמצעים שונים לייצב את מצבו של העיתון בתנאים שהלכו והקשו על קיומו.


 

בימים הראשונים של מלחמת העולם השנייה המשיך העיתון להופיע בתנאים לא תנאים (גיליונות אלה לא השתמרו)., כאשר ורשה סבלה מהפצצות גרמניות מסיביות. הגיליון האחרון של 'הײַנט' הופיע ב-22 בספטמבר 1939, ימים ספורים לפני נפילת העיר בידי הגרמנים. עם פרוץ המלחמה הצטרפו אחדים מעיתונאי ה'הײַנט' לזרם הפליטים שפתח במסע תלאות ארוך. היו כאלה שהגיעו לחוף מבטחים בעצם ימי המלחמה ואחריה – בעיקר לארצות הברית ולארץ ישראל. עיתונאים אחרים נותרו בוורשה ובמקומות אחרים תחת הכיבוש הגרמני ונרצחו בשואה.


 

'הײַנט' ממופתח במאגר "מפתח עיתונות יידיש", מאגר זה כולל את כל המאמרים שנדפסו בעיתון ונושאים חתימת מחבר – בין אם המדובר בשמו האמיתי או בכינוי. למאגר יש אינדקס מפורט לפי נושאים, אשר בשילוב מנוע החיפוש של האתר "עיתונות יהודית היסטורית" מאפשר גישה נוחה למידע העצום המקופל בין דפיו של עיתון חשוב זה.


 

פרופ' אברהם נוברשטרן

​​
תגיות:
וארשה
תגובות לעיתון (0)
הוספת תגובה
העיתון הועלה לאתר בעזרת:

קרן ע"ש משפחת דוד ופלה שאפל

 

גליונות זמינים באתר:
8,811 גליונות
59,651 עמודים
בין השנים: 1939-1915

 

העיתון הועלה לאתר מתוך האוספים של:

הספרייה הלאומית

 

מצב העותק: טוב
עותק ממיקרופילם במצב טוב. רוב הבעיות בעותק מתמקדות בשולי העמודים וקשורות לאחסון וטיפול בעותקי הנייר: סימני כריכה, נייר דהוי, וקריעות.