המשקיף

כל העיתונים

שפות

מדורים

מדינות פרסום

שנות פרסום

סנן עיתונים לפי שנים
המשקיף
תדירות:
שפה: עברית
שנות פרסום:
1939 - 1949
מדינה: פלשתינה/א"י
מקום הפרסום: תל-אביב
עורכים: יצחק גוריון (1939), יעקב רובין 1939-1940, 1946, אייזיק רמבה (1940-1949)

'המשקיף' - לתולדותיו של עיתון רוויזיוניסטי


המשקיף היה העיתון היומי המשמעותי ביותר של הזרם הרוויזיוניסטי בתקופת המנדט. ייחודו על פני העיתונים הרוויזיוניסטים האחרים נבע בראש וראשונה מכך שהוא פורסם כמעט בקביעות כעשור (1939 -1949). כך יצא, שבתקופה שהשיח הפנים רביזיוניסטי בארץ ישראל התנהל ברובו במחתרת, שימש המשקיף ככלי ביטוי פומבי רשמי שנתן ביטוי לזרם זה.


ייסודם של עיתונים היה כמעט יסוד אידאולוגי בתנועה הרוויזיוניסטית. זאת עקב בקשתו של זאב ז'בוטינסקי שבכל מקום בעולם שבו יש סניף של התנועה יווסד עיתון שייבטא את האידיאולוגיה שלה. בארץ ישראל היה לתנועה מאגר גדול של כותבים מוכשרים, אך בכל הנוגע לניהול הטכני והאדמיניסטרטיבי, אלה נחלו כישלון חרוץ. עמדותיו של ז'בוטינסקי, בסניף הארץ ישראלי של הרביזיוניסטים, לא תמיד התקבלו והיו רבים שהתנגדו לו בעיקר מקרב הדור הצעיר שפעל בארגון הצבאי הלאומי. המשקיף נוסד בתקופת שיא המחלוקת בין הצעירים וההנהגה הוותיקה בראשות ז'בוטינסקי. העיתון נועד לבטא את עמדת ההנהגה בראשות ז'בוטינסקי. כך הוצהר בגיליון הראשון של העיתון:


'היום מופיע העיתון שהוא כולו שלי. אולי דל קטן אבל כולו שלי. האמת שלי תובא לביטוי דרכו באופן גלוי ביותר דרכו תתנהל המלחמה שלי ללא פשרות ללא ויתורים. ואמונתי תפעם בו. העיתון הוא ביתי אינני נודד יותר. לא אהיה זקוק יותר לידידות אורח, לדירת ארעי שפעם התקבלתי בה בידידות ופעם בפנים חמוצים ולפעמים בסגירת הדלת לפני. היום אני מפסיק לנדוד ולהיות דייר מהיום הנני בביתי...*


תחושת הזרות העולה מן הכתוב תמוהה, לאור העובדה שלתנועה הרביזיוניסטית בארץ ישראל היה בעת ייסודו של המשקיף היה עיתון בשם 'הירדן'. אלא שהכותבים בעיתון הירדן התעמתו תכופות עם ז'בוטינסקי וכלפי זה מכוונים הדברים. הכותבים ב'המשקיף' רצו אפוא להיאבק לא רק ביריבי הרוויזיוניסטים בתנועה הציונית וביישוב היהודי, אלא גם ביריבים בתוך מחנם שלהם, והדבר מלמד על המאבק הפנימי בתוך הזרם הרביזיוניסטי.

 


ז'בוטינסקי חש מחויבות גדולה לעיתון והשתדל להיות מעורב במתרחש בו בדרכים שונות בניגוד לריחוקו מן 'הירדן'. יחד עם זאת המהמורות שבהן נתקל 'המשקיף' דמו לאלו שעמדו בדרכו של 'הירדן', החל מחסרון כיס וכלה ברדיפה של שלטון המנדט. זה ניסה להצר את צעדי העיתון על ידי סגירות תכופות ואיסורים שונים.


לאחר מותו של ז'בוטינסקי 1940, הקו הפוליטי שהציג העיתון המשיך להיות מתון, יחסית לעמדות הרדיקליות שרווחו בציבור אוהדי התנועה וארגוניה בארץ. לעמדה הקיצונית היו שותפים גם רבים מן הכותבים בעיתון, אך ההנהלה נותרה בידי ההנהגה הוותיקה הנאמנה לעמדותיו של ז'בוטינסקי, ולכך הייתה השפעה על אופי והדיווחים שפורסמו בעיתון. מעל גבי העיתון התנהלו דיונים פנים-מפלגתיים וכן שיח עם עיתונים אחרים, דוגמת "הבקר" של הציונים הכלליים.


עם הקמת המדינה והקמת תנועת החרות הוכרעה המחלוקת הפנים-רוויזיוניסטית, לטובת אנשי האצ"ל שהקימו את מפלגת "החרות". רוב אוהדי התנועה הרוויזיוניסטית תמך במפלגת החרות החדשה והיה מעוניין לקרוא את העיתון המשויך למפלגה זו. זאת ועוד, לא נמצאו מנהיגים בולטים שיובילו את הקו שבא לידי ביטוי ב"המשקיף". תוצאות הבחירות לאספה המכוננת הבהירו זאת באופן חד-משמעי. התנועה הרוויזיוניסטית נבלעה בתוך תנועת החרות, עיתון "המשקיף" נסגר, והכותבים המעטים שעוד נשארו בו לאחר היווסדו של העיתון "חרות", עברו אל העיתון החדש.


*  כולו שלי, 27 ינואר 1939 המשקיף. עמ' 4.

 

ד"ר גראוויס קובלסקי אופירה

 


 
 
המשקיף היה עיתונה של התנועה הרוויזיוניסטית בארץ-ישראל. הוא החל לצאת באופן סדיר בינואר 1939 (גיליונות ניסיוניים כבר באוגוסט 1939) הסדירה) וחדל לצאת ב-25 במאי 1949, בעקבות כישלונה של מפלגת הצה"ר לעבור את אחוז החסימה בבחירות לכנסת הראשונה.

התנועה הרוויזיוניסטית לענפיה הוציאה לאור  עיתונים רבים, לאורך שנות קיומה, אולם דווקא 'המשקיף' הפך לשופר היציב יחסית, ארוך השנים והקבוע שלה. 'המשקיף' היה יומון, בעוד שקודמיו, 'חזית העם' ו'הירדן' יצאו לאור באופן לא סדיר, לעיתים כשבועונים ולעיתים מדי מספר ימים 1928-1931). ועוד, בשעה ש'חזית העם' חדל לפעול לאחר כ-150 גיליונות ו'הירדן' לאחר פחות מ-700, יצאו לאור למעלה מ-3000 גיליונות של 'המשקיף'.

ניתן לראות ב'המשקיף' את ביטאונו של הרוויזיוניזם הקלאסי, כפי שניסח אותו זאב ז'בוטינסקי. הוא יצא לאור על-ידי 'וועד המורשים' שהנהיג את המפלגה הרוויזיוניסטית בארץ ושהקו הפוליטי שלו היה מתון יחסית לזרמים שתססו בתנועת ז'בוטינסקי בשנים אלה.

יסוד 'המשקיף' היה תולדה של תחושה ממושכת במוסדות הרוויזיוניסטים בארץ כי 'הירדן', אינו מהווה מכשיר הסברתי אפקטיבי. סיבה מרכזית לכך היתה מינויו, בקיץ 1936, של אוריאל הלפרין (יונתן רטוש)  שלא הזדהה עם הזרם המרכזי של המפלגה, כעורך 'הירדן'.  בנוסף, נסגר 'הירדן' בהוראת שלטונות המנדט למשך שבועות ארוכים, מה שהקשה עוד יותר על הפיכתו למקור מידע ומוקד זהות לחברי התנועה. על רקע זה, פעל 'וועד המורשים' בניסיון לגייס כסף מקרב תומכי תנועת ז'בוטינסקי באירופה להוצאת יומון תנועתי, אולם פעולתם לא צלחה. יסוד 'המשקיף' התאפשר רק לאחר ששני יהודים מגרמניה נאלצו למכור רישיון להוצאת עיתון בארץ, שהתקבל מהבריטים אך לא מומש. השנים היו גם אלה שהעניקו לעיתון את שמו 'המשקיף'.

מאמר המערכת הראשון של 'המשקיף' ניסח את תעודת הזהות של העיתון החדש והתווה הדרך בה יפרשו עורכיו וכותביו את האירועים השונים שיתרחשו לאורך שנות קיומו. 'המשקיף' הוצג כ-'עתונו ובטאונו של ז. ז'בוטינסקי ותנועתו בארץ'. המסר הזה לא היה מקרי על רקע מערכת היחסים המורכבת בין 'חזית העם' ולאחריו 'הירדן' עם ז'בוטינסקי. מאמר המערכת נצמד להשקפה הרוויזיוניסטית השמרנית ופרס את מרכיבי היסוד שלה: 'ביטאון לאמונה ובמה למלחמה למדיניות של ציונות גדולה, של ציונות הרצליאנית לפתרון שאלת  היהודים בארץ היהודים'. בהמשך דן המאמר בכתב המנדט ובמחויבות הבריטית אליו, האשים את חולשת המנהיגות הציונית בשחיקה במחויבות הבריטית כלפי הציונות והציג את התנועה הרוויזיוניסטית בראשות ז'בוטינסקי כגורם היחיד המסוגל להוביל 'ציונות ממלכתית ומנהיגות בעלת מעוף מותאמת לימים הגדולים והגורליים הבאים לקראתנו'.

הקווים המנחים האלה היו רחוקים מתפיסותיהם של בני הדור הצעיר בבית"ר ובאצ"ל. העיתון קם בשעת משבר בתנועה הרוויזיוניסטית. זו איבדה מכוחה ומהשפעתה בעקבות פרישתה מההסתדרות הציונית והקמת ההסתדרות הציונית החדשה ב-1935. בשנים בהן תנועת העבודה ביססה את ההגמוניה שלה בתנועה הציונית וביישוב היהודי בארץ, התמודד זאב ז'בוטינסקי עם קשיים ארגוניים, כלכליים ובעיקר עם שסעים רעיוניים שפילגו את התנועה שהנהיג. מי שעמד מאחורי ההוצאה לאור של 'המשקיף', ראשי הצה"ר בארץ (אריה אלטמן) ו'ועד המורשים' שמונה לתנועה (אותו הוביל, לצד אלטמן, ד"ר דוד בוקשפן), ראו באימפריה הבריטית, ברוח ההשקפה הרוויזיוניסטית הקלאסית, שותף של הציונות, על אף אכזבתו ממדיניותה. ראשי הזרם המקסימליסטי בהצה"ר, שהיו הכותבים המוכשרים והפופולריים יותר בקרב קהל הקוראים של הימין הציוני, סירבו לקחת חלק בעיתון החדש שהיה שופרה של ההנהגה המתונה של הצה"ר. מאמצים שנעשו לרתום את אב"א אחימאיר, אורי צבי גרינברג וד"ר יהושע השל ייבין, לכתוב טורים קבועים בעיתון החדש, נענו בשלילה. הם נטלו חלק בעיתונות התנועתית הרדיקלית שהוקמה בפולין בשלהי שנות השלושים, כמו 'די טאט' ('המעש') היידי ו'ירוזולימה ויזוולונה' ('ירושלים המשוחררת') הפולני.
 
'המשקיף' סבל לאורך כל שנות קיומו מקשיים ארגוניים וכלכליים שנבעו מחולשתה של התנועה הרוויזיוניסטית שהגיבוי פיננסי אותו יכלה להעניק היה מצומצם משמעותית מזה לו זכו ביטאוני 'תנועת העבודה' ואפילו 'הבוקר' הציוני כללי. תפוצתו הגיעה, זמן קצר לאחר הופעתו, לאלפיים עותקים, אולם הן בשנתו הראשונה והן בשנתו השנייה של חלו הפסקות בהופעתו, על רקע קשיי מימון. כך, בין 4 באוגוסט 1939 ל-1 בנובמבר 1939 יצאו לאור בסך הכל ארבעה גיליונות של 'המשקיף' והפסקה ארוכה של פעולתו התקיימה בין 14 ביוני ל-9 באוגוסט 1940. לבסוף, נטלה על עצמה הסתדרות העובדים הלאומית את מימון מרבית הוצאות העיתון.   

חוסר היציבות שאפיין את 'המשקיף' בשנותיו הראשונות הביא לכך שהן פרוץ מלחמת העולם השנייה והן פטירתו של זאב ז'בוטינסקי לא דווחו בעיתון וקהל הקוראים הרוויזיוניסטי נדרש לקרוא על אירועים אלה בבמות אחרות. התשתית הכספית המעורערת של 'המשקיף' הוסיפה ללוות אותו לאורך שנות הארבעים.  אפילו מוסדות המפלגה לא שילמו בעקביות על פרסומיהם. ראשי התנועה עשו מאמצים ניכרים לגייס תקציבים, לחייב חברי מפלגה ובית"ר, בעלי הכנסה מינימלית, לחתום על מנוי, אך, ההצלחה היתה חלקית ובעול נשאו עורכי העיתון והכותבים בו שנאלצו להמתין לעיתים חודשים ארוכים עד לקבלת שכרם.

יצחק גוריון ערך את העיתון לזמן קצר עם צאתו לאור. יעקב רובין, שסייע בידו, הפך לעורך לאחר זמן קצר ולאורך מרבית שנות צאתו לאור היה זה אייזיק רמבה שערך את 'המשקיף'. אב"א אחימאיר הצטרף לבסוף למערכת וכתב מדור אישי ('אנטי מא' ו'רקב ביעקב'). בעיתון פעלו גם יוסף ויניצקי, ברוך לובוצקי גרשון הנדל, משה ז"ק, יוחנן בדר, קלמן כצנלסון, יוסף נדבה ווולפגנג פון ויזל. ב'המשקיף' צמחו גם שמואל שניצר ושלום רוזנפלד שהיו לימים עורכי 'מעריב' ומבכירי העיתונאים בישראל. העיתון היומי כלל לרוב ארבעה עמודים ואילו גיליון יום א' היה כפול בהיקפו. עיקר העיתון הוקדש לידיעות חדשותיות, לפרשנות פובליציסטית על אירועי השעה בעולם, בארץ ובתנועה הציונית ולדיווחים על הנעשה בתנועה הרוויזיוניסטית על ענפיה. לאורך השנים נוספו מדורים שונים: טורים אישיים קבועים ומדורים נושאיים כגון: 'במספרים על פני העיתונות' בו נמסרה תגובת 'המשקיף' לידיעות שונות שפורסמו בעיתונים אחרים וגם 'המשקיף הספורטיבי' ו'המשקיף הכלכלי' ולעיתים קריקטורות של יהושע אדרי. אייזיק רמבה הקדיש את טורו, 'במחיצתו', לזאב ז'בוטינסקי והעיסוק בדמותו של מייסד התנועה הרוויזיוניסטית ומנהיגה היה נרחב בעיתון לאורך כל השנים.

ברוח התפיסה הרוויזיוניסטית הקלאסית, ראה 'המשקיף' באימפריאליזם הבריטי בן-ברית רב-ערך של הציונות ומכשיר הכרחי להגשמתה. הכרעת מפקדת האצ"ל לקבל את הוראת ז'בוטינסקי על הפסקת המאבק בבריטניה, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, יצרה בעניין זה קונצנזוס רחב למדי במערכת העיתון. לאורך שנות מלחמת העולם השנייה ביטא 'המשקיף' תמיכה בסיוע היישוב לבריטניה במאמץ המלחמתי ועודד את מפעל הגיוס של צעירי היישוב לצבא הבריטי. בשנים אלה הסתייג העיתון באופן מובהק מלח"י ומפעולותיה, כדוגמת ההתנקשות בשר הבריטי לענייני המזרח התיכון, הלורד מוין. מאידך, גם כאן, בהמשך לתפיסות שנוסחו על ידי ז'בוטינסקי, 'המשקיף' ביטא נחרצות, את הדרישה מממשלת בריטניה ומהממשל המנדטורי לממש את מחויבותן לכתב המנדט, כפי שהתנועה הציונית פירשה אותו (והטיל יותר מקצת האחריות למדיניות הבריטית על המנהיגות הציונית הרשמית).

הכרעתו של מנחם בגין להוביל את האצ"ל למסלול של מרד בבריטניה יצרה בקיעים בקרב עיתונאי 'המשקיף' שהוחרפו ככל שהתבררה חתירתו של בגין לנתק את הארגון מהממסד הרוויזיוניסטי שעמד מאחורי העיתון. בשלב זה העמיק הקרע בין הזרמים השונים ב'תנועה הלאומית'. מערכת 'המשקיף' שימשה שופר ל'הצה"ר'  שניתב את דרכו בחזרה להסתדרות הציונית, קיים ערוצי הידברות עם השלטונות הבריטים ונזהר לא לבטא תמיכה בפעולות האנטי-בריטיות של האצ"ל. בה בעת, הפך 'חרות', עיתון כרוזי הקיר של האצ"ל, לשופר תעמולתי מתחרה שאף הציג את הארגון כממשיך דרכו של ז'בוטינסקי. בהדרגה, התפתחו קשרי אהדה ותמיכה בין עיתונאים ב'המשקיף' לבין ראשי האצ"ל, לצד יריבות מרה ואף טינה בין מפקדת האצ"ל לממסד הממונה על העיתון.

'המשקיף' צעד על חבל דק נוכח החרפת היחסים בין היישוב היהודי לבין השלטונות הבריטיים בשנים שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה. העיתון יצא נגד המדיניות הבריטית ונגד פעולות ענישה כנגד היישוב היהודי ובעיקר כנגד לוחמי האצ"ל ולח"י. בה בעת, היו ניסוחיו זהירים על מנת למנוע עימות חזיתי עם השלטונות. הוצאת העיתון הופסקה, מספר פעמים לזמן מה כתגובה למאמרים שנתפסו כמעודדי טרור, כמו לאחר תקופה תקיפה של המשטרה הבריטית להפגנות שנערכו ביישוב היהודי בנובמבר 1945. חברי מערכת לא מעטים נעצרו כחלק ממהלכי תגובה של שלטונות המנדט על פעולות של האצ"ל. כך לדוגמא נעצר עורך 'המשקיף', רמבה, בעקבות תליית הסרג'נטים הבריטיים  בסוף יולי 1947, וכמוהו גם רוזנפלד, בדר וכצנלסון.

עם הקמת 'תנועת החרות מיסודו של האצ"ל', לאחר הקמת המדינה, נקלע 'המשקיף' למצב עגום. רבים מחברי מערכת העיתון תמכו באיחוד בין הצה"ר ל'חרות', בשעה שראשי הצה"ר ועורך העיתון, רמבה, התנגדו למהלך שנתפס על ידם כהשתלטות של המחתרת על מפלגתו של ז'בוטינסקי. הכרעת ועידת הצה"ר בעד האיחוד שבוטלה לאחר מכן על ידי ההנהגה העולמית של הצה"ר, הביאה את היחסים בימין הרוויזיוניסטי לכדי קרע ממשי. יוחנן בדר עזב את 'המשקיף', יחד עם רבים מחברי המערכת, והתמנה לעורך היומון החדש 'חרות'. יוצאי 'המשקיף' הניחו את הבסיס לעיתון החדש. במאבק שהתפתח בין תנועת החרות וביטאונה לבין הצה"ר וביטאונה הסתמנה הכרעה ברורה: הצה"ר לא עברה את אחוז החסימה בבחירות לכנסת הראשונה ומרבית מנויי 'המשקיף' הפכו למנויי 'חרות'. היעדר תקציב, קהל קוראים ושקיעתה של המפלגה שעמדה מאחורי הוצאת 'המשקיף', הביאו להוצאה של העיתון  בפורמט מוקטן ולבסוף להחלטה על סגירתו. גיליונו האחרון הופיע ב-25 במאי 1949. סגירת העיתון, זמן קצר לאחר הקמת המדינה, סימלה את היותו שירת הברבור של הרוויזיוניזם הקלאסי.

ד"ר אמיר גולדשטיין
תגיות:
ז'בוטינסקי
תגובות לעיתון (1)
העיתון שקרתיו בשנות ה-40
הידוע לכם, מתי התחילו להשתמש בעיתון "המשקיף" במילה "שואה" לתאור חורבן יהדות אירופה ?
1
יצחק רפאל הכהן
11.05.2015 10:05
הוספת תגובה
העיתון הועלה לאתר בעזרת:
​מכון ז'בוטינסקי בישראל

 

גליונות זמינים באתר:
2,725 גליונות
12,378 עמודים
בין השנים: 1948-1938

 

העיתון הועלה לאתר מתוך האוספים של:
מאוסף ​הספריה הלאומית

 

מצב העותק: טוב
עותק ממיקרופילם במצב טוב מאד. קיימת בעיה קלה של כתמי דיו שמקורם בהדפסת העיתון.