דער פֿרײַנד

כל העיתונים

שפות

מדורים

מדינות פרסום

שנות פרסום

סנן עיתונים לפי שנים
דער פֿרײַנד
תדירות: יומון
שפה: יידיש
שנות פרסום:
1903 - 1913
מקום הפרסום: סנקט פטרבורג\ וארשה
עורכים: שאול גינזבורג

'דער פֿרײַנד' ('הידיד') היה העיתון היומי הראשון ביידיש ברוסיה הצארית, ובמבט לאחור אפשר  להעריך שמדובר בעיתון בעל הרמה הגבוהה ביותר בין כל היומונים שהופיעו ביידיש במזרח אירופה במשך השנים. לכן שמורה לעיתון זה זכות ראשונים בכמה הקשרים.

 

ההתחלות: השלטונות ברוסיה הצארית העמידו מכשולים רבים על  דרכה של העיתונות היהודית בכלל ושל עיתונות יידיש בפרט. במשך המחצית השנייה של המאה הי"ט ובראשית המאה הכ' נערמו במשרדי השלטונות בקשות רבות לפרסם עיתונים יומיים ביידיש, אך הן הושבו ריקם.  על רקע המדיניות העקבית הזאת היה חידוש מפתיע בהחלטת השלטונות ב-1902 לאפשר את הוצאתו לאור של יומון ביידיש.  בזיכרונותיו המאוחרים ייחס העורך הראשון של העיתון שאול גינזבורג (1940-1866) את שינוי המדיניות לרצונם של השלטונות לעודד את ההגירה היהודית מרוסיה הצארית, ולתקוותם שעיתון יומי ביידיש עשוי לשרת מטרה זו. ייתכן גם שפרסום עיתון ביידיש ברישיון ממשלתי נתפס כאמצעי לבלימת תהליכי הרדיקליזציה שהתחילו להעמיק בציבוריות היהודית.


משנודע לשאול גינזבורג, שהתגורר באותם ימים בפטרבורג, על האפשרות לקבל אישור להוצאתו לאור של עיתון ביידיש, הוא מיהר לנצל את ההזדמנות. לצורך זה הוא חבר לשבתי רפופורט, שהשקיע מהונו בפרויקט בתור המו"ל של העיתון. להחלטה להוציא לאור את העיתון בפטרבורג, בירתה של רוסיה הצארית,  נודעה השפעה מרחיקת לכת על מימוש התכנית: פטרבורג הייתה כידוע עיר אסורה למגורים ליהודים פרט לקבוצות קטנות ומיוחסות; לא הייתה בה קהילה יהודית גדולה, ומספר דוברי היידיש בתוכה היה קטן. היה צורך לייבא לעיר את כל המערך הטכני הדרוש למפעל: סדרים, מכונות דפוס וכיו"ב. שאול גינזבורג גייס לתכניתו את מיטב סופרי היידיש, שחיו אז בעיקר בוורשה ובערים אחרות (ולא יכלו כמובן לעבור לפטרבורג); ביניהם בלטו מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ, שלום עליכם, מרדכי ספקטור, יעקב דינזון, ואחרים. עבודת הגיוס הזאת מעידה על כך עד כמה העורך העתידי ייחס משקל מכריע לחלקו הספרותי של העיתון, לעתים על חשבון החלק  החדשותי והפובליציסטי.  כאשר התקבלה הבשורה על מתן הרישיון לעיתון היומי החליט השבועון 'דער יוד', שהופיע מאז 1899,  להתמזג במיזם החדש, ועורכו יוסף לוריא היה לאחד מאנשי המערכת (עד 1906), יחד עם שאול גינזבורג (עד לסוף 1908), חיים דב הורוויץ ושמואל רוזנפלד.

 

שאול גינזבורג עצמו  היה עד אז פובליציסט והיסטוריון יהודי שעיקר כתיבתו הייתה ברוסית. בתחומה של תרבות יידיש הוא רשם לזכותו את עריכתו של הקובץ החלוצי 'שירי עם יהודיים ברוסיה' (1901, יחד עם פ' מארק), אך יש לזכור שגם הקובץ הזה תוכנן בעצם כספר המכוון אל קהל הקוראים היהודי ברוסית. פנייתו של גינזבורג לעבודה עיתונאית ביידיש הייתה אפוא אחד הסימנים המובהקים לתהליך החזרה ליידיש אצל חלק מן האינטליגנציה היהודית, שחייה התרבותיים התנהלו בעיקר ברוסית.

 

לאחר שהתגברו על הקשיים הלוגיסטיים ראה אור הגיליון הראשון של העיתון בראשית 1903, עם תת-כותרת 'די ערשטע טעגליכע זשאַרגאָנישע צײַטונג אין רוסלאַנד' ('העיתון היומי הז'רגוני הראשון ברוסיה'). אף שהכינוי 'ז'רגון' לציון הלשון עצמה נחשב אז ניטרלי למדיי גברה ההכרה בדבר המטען השלילי הכלול בו, והוא הוחלף בכינוי 'יידיש' כבר בסוף 1903. מראשית צעדיו של העיתון שאף ש' גינזבורג לפרסם  בו את מיטב סופרי יידיש, ובין היתר הזמין את ח"נ ביאליק לתרום לו מיצירותיו. שיר משלו, 'גלוסט זיך מיר וויינען' ('חשק לי לבכות'), אכן הופיע באחד הגיליונות הראשונים של העיתון לאחר דין ודברים עם העורך בענייני לשון.

 

שנים ראשונות:  בראשית דרכו 'דער פֿרײַנד' אכן פרסם את מיטב ספרות יידיש בת הזמן: מנדלי מוכר ספרים הופיע בו עם פרקים מן הגרסה החדשה והמורחבת של 'דאָס ווינטשפֿינגערל' ('טבעת המופת'; בנוסח העברי: 'בעמק הבכא'); שלום עליכם תרם לו בין היתר פרקים חדשים של 'מנחם-מענדל' ושל 'טבֿיה דער מילכיקער', את החלק הראשון של 'מאָטל פּייסי דעם חזנס', וכמו כן סיפורים רבים הנמנים עם מיטב כתיבתו, וביניהם 'די גרויסע בהלה פֿון די קליינע מענטשעלעך' ('בהלתם הגדולה של האנשים הקטנים'), 'דרײַ אַלמנות'  ('שלוש אלמנות'), ועוד. י"ל פרץ פרסם ב'דער פֿרײַנד' חלק גדול מן הסיפורים שנכללו מאוחר יותר בסדרה 'פֿאָלקסטימלעכע געשיכטן' (בנוסח העברי: 'מפי העם'). בין יצירותיהם של הסופרים הצעירים שבלטו בעיתון יש למנות את הפרקים של 'דאָס שטעטל' ('העיירה'), לשלום אש, סיפוריו של אברהם רייזן ועוד.  דוד פרישמאן תרם לעיתון פלייטונים, ושמעון פרוג – שירים. אחדים מהם, שנכתבו לאחר הפוגרום בקישינב ב-1903, זכו לתהודה רבה. אחד המשתתפים המרכזיים שכיסה את התחום המדיני-כלכלי בעיתון היה ח"ד הורוויץ (1927-1865), שפרסם חלק  ממאמריו הרבים בכינוי 'אַ סוחר'. 'דער פֿרײַנד' לא הכריז על זיהוי אידאולוגי או מפלגתי מובהק, ובפתיחותו הרעיונות יש לראות חלק מסוד כוחו. עם זאת היה ברור שהעיתון הוא בעל נטיות ציוניות וגם 'רדיקליות', לפי פרשנותו של המונח בתנאים המגבילים של השלטון הצארי.

 

עצם הופעתו של עיתון יומי ביידיש עורר התעניינות עצומה בקרב הציבוריות היהודית ברוסיה. השפעתו הלכה וגברה נוכח האירועים האלימים שפשטו ברוסיה מ-1903 ואילך ופגעו במיוחד בציבור היהודי -  הפוגרום בקישינב ואלה שהתחוללו אחריו, המהפכה הרוסית של 1905 על תוצאותיה ועוד. 'דער פֿרײַנד' זכה לתפוצה שאף עיתון יהודי לפני כן לא יכול היה לדמיין לעצמו: בתחילת דרכו הוא הופץ ב-15,000 עד 19,000 עותקים, אך מהר מאוד טיפסה תפוצתו עד ל-50,000 ואף מעבר לכך.  באחד מפרקי זיכרונותיו נקט העורך אפילו במספר של 90,000 עותקים, אך נראה שמדובר בכמות יוצאת דופן. רוב התפוצה של העיתון הייתה מבוססת על מנויים שהיו פזורים בכל קהילות ישראל ברוסיה, ומיעוטה נבעה ממכירת עותקים בודדים.  עדות לקשר ההדוק בין העיתון ובין קוראיו הייתה השתתפותם הערה של כתבים רבים שדיווחו על אירועים בקהילותיהם. בכך המשיך 'דער פֿרײַנד' במסורת שנקבעה  בעיתונות בעברית וביידיש שקדמה לו.

 

ממדיו הפיסיים של העיתון היו צנועים; באמצע השבוע הוא הופיע לרוב על פני ארבעה עמודים, ואילו הגיליון של יום ששי הכיל 8-6 עמודים. לעתים (בייחוד בשנים הראשונות) צורף לו 'מוסף' בפורמט מוקטן, שהכיל חומר ספרותי ייחודי (חלקם של המוספים האלה לא הגיע לידינו). בשנים 1913-1912 הופיעה התוספת תחת הכותרת 'יובילעאומס בײַלאַגע' ו'וואָכענבלאַט', וגם בה פורסם חומר רב ערך, הכולל בין היתר את הנוסח הראשון של כמה מסיפוריו של יעקב שטיינברג, אותם הוא עיבד והרחיב מאוחר יותר בעברית. ב-1905  יזם העיתון את פרסומו של ירחון בעל רמה גבוהה בשם 'דאָס לעבען' ('החיים'), אך הוא לא החזיק מעמד.  במשך השנים הופיע גם מוסף סטירי והומוריסטי בשם 'דער בעזים' ('המטאטא').

 

שנים מאוחרות: ימי הזוהר של העיתון נמשכו כחמש שנים. צמיחתה של העיתונות היהודית בוורשה והתחלת הופעתו של היומון 'הײַנט' ב-1908 גרמו לכך ש'דער פֿרײַנד" עבר ב-1909 מפטרבורג לוורשה, ובשל המעבר נפסקה הופעתו של העיתון במשך שלושה חדשים. הפובליציסט שמואל רוזנפלד (1869? – 1943), שהשתתף בעיתון מראשיתו, היה עתה לעורכו; 'דער פֿרײַנד' לא הצליח להתחרות עם הפופולריות העצומה שלה זכו 'הײַנט' ו'דער מאָמענט'. בניגוד לעיתונים הללו הוא סרב  לפרסם רומנים סנסציונים בהמשכים, והציע לקוראיו תחליף מכובד יותר, בדמות תרגומים מעובדים לרומנים של ו' הוגו וו' סקוט. למערכת צורף אז מבקר התאטרון א' מוקדוני והסופר ל' שפירא, שהופקד על תרגום החדשות ליידיש, על תרגומם ועיבודם של הרומנים הנ"ל וגם פרסם בעיתון מסיפוריו. בין המבקרים הספרותיים שהשתתפו בעיתון אפשר למנות את האישים המרכזיים בתחום, בעל מחשבות ושמואל ניגר. בסוף 1913 נסגר העיתון בפקודת השלטונות, והוא חידש את הופעתו תחת הכותרת 'דאָס לעבען' (ששימשה  לו קודם לכן מעת לעת), אך הוא נסגר סופית ב-1914.


 

'דער פֿרײַנד' ממופתח במאגר 'מפתח עיתונות יידיש': http://yiddish-periodicals.huji.ac.il, מאגר זה כולל את כל המאמרים שנדפסו בעיתון ונושאים חתימת מחבר  – בין אם המדובר בשמו האמתי או בכינוי. למאגר יש אינדקס מפורט לפי נושאים, אשר בשילוב מנוע החיפוש של האתר 'עיתונות יהודית היסטורית' מאפשר גישה נוחה למידע העצום המקופל בין דפיו של עיתון חשוב זה.


 

 

פרופ' אברהם נוברשטרן 

תגובות לעיתון (0)
הוספת תגובה
העיתון הועלה לאתר בעזרת:
•  Michael Singer and Adina Cimet-Singer
•  הספרייה הלאומית של רוסיה (סנקט פטרבורג)

 

גליונות זמינים באתר:
3,027 גליונות
14,249 עמודים
בין השנים: 1913-1903

 

מצב העותק: טוב
העותק הדיגיטלי הופק ממיקרופילם