החרות (ירושלים)

כל העיתונים

שפות

מדורים

מדינות פרסום

שנות פרסום

סנן עיתונים לפי שנים
החרות (ירושלים)
תדירות: פעמיים בשבוע (1909), שלוש פעמים בשבוע (1912-1909), יומי (1917-1912)
שפה: עברית
שנות פרסום:
1909 - 1917
עורכים: אברהם אלמאליח (1910-1909), א"ב ריבלין (1910), חיים בן-עטר (1917-1910)

"החרות" היה עיתון עברי בעל נטייה לאומית, אשר הופיע בירושלים בשנים 1917-1909, בבעלות אינטלקטואלים ועסקנים בני היישוב הספרדי ובדרך כלל גם בעריכתם.
 
את הופעת העיתון ניתן למקם על רקע מגמות היסטוריות אחדות: התפתחות תרבות הספר והפעילות העיתונאית בקרב יהודי האימפריה העות'מאנית, בעיקר החל מהרבע האחרון של המאה ה-19; צמיחת הפעילות העיתונאית בארץ-ישראל באותה תקופה והשתתפותם של ספרדים בעיתונים כגון "חבצלת" ועיתוני בן-יהודה; וכן ראשיתה של פעילות הדפסה ומו"לות עצמאית בקרב בני היישוב הספרדי בירושלים, החל במפנה המאה ה-20. גורם נוסף להופעת העיתון הייתה מהפכת "התורכים הצעירים" ביולי 1908, שהביאה להקלות רגולטוריות ניכרות על מערכות העיתונים באימפריה העות'מאנית, בכלל זה בתחום הצנזורה, שבעקבותיהן נפתחו עיתונים רבים יותר מאי פעם.


בינואר 1909 החל להופיע עיתון הלאדינו "איל ליביראל", שהיה "ביטאון לאומי ארץ-ישראלי". משה עזריאל, יוזם העיתון ומוציאו לאור, הציע לחיים בן-עטר – עיתונאי ירושלמי צעיר – להיות שותפו בעיתון ועורכו. ארבעה חודשים לאחר מכן החל עזריאל להוציא לאור גם את "החרות", בשותפות עם מ"ח בן-נאים. ייתכן כי לאברהם אלמאליח – עיתונאי ומשכיל ירושלמי צעיר, אך מנוסה למדי – הייתה שותפות מסוימת בעיתון "החרות" בראשיתו, והמפעל זכה כנראה לתמיכת העסקן הספרדי הבכיר אברהם (אלברט) ענתבי, שאלמאליח היה מקורב לו. "איל ליביראל" ו"החרות" היו קשורים בקשר הדוק ופנו שניהם לקהל יהודי-ספרדי, כאשר "החרות" פנה גם לקהל קוראי העברית שאינם ספרדים.


בין צוותי שני העיתונים הייתה חפיפה ניכרת, ועורכיהם התחלפו תדירות: תחילה נערך "איל ליביראל" בידי עזריאל ובן-עטר (ינואר-מרץ 1909), ולאחר מכן הוחלפו השניים בידי אלמאליח (מרץ-יולי 1909). משהוקם "החרות" במאי 1909 ערך אלמאליח בו-זמנית את שני העיתונים, תוך שהוא מסתייע בבן-עטר. בחודש יולי החליף האחרון את אלמאליח כעורך "איל ליביראל", עד לסגירת העיתון בנובמבר אותה שנה.


אלמאליח ערך את "החרות" ממאי 1909 עד יולי 1910, אז נסע לאסתאנבול כעוזרו של ה"חכם באשי" החדש, חיים נחום, ונעדר מארץ-ישראל כשנתיים. תחילה הוחלף אלמאליח בידי א"ב ריבלין, והחל מספטמבר 1910 היה חיים בן-עטר לעורך "החרות". בן-עטר היה גם לשותפו של עזריאל בעיתון, ובן-נאים לא הוזכר עוד כשותף. לחילופי העורכים התכופים אין הסבר מוסכם, אך אלמאליח סיים כנראה את הקדנציה שלו כעורך "החרות" בטעם רע. כך או כך, בן-עטר ערך את "החרות" במשך שש שנים וחצי – כמעט לאורך כל שנות קיומו. לא בכדי הטעים יצחק בצלאל כי העיתון היה "מפעלו של ח' בן-עטר, יותר מאשר של כל אדם אחר". עורך "החרות" היה בדרך כלל העובד היחיד במערכת. היו לעיתון גם עורכים זמניים או חלקיים, דוגמת אברהם לודויפול ור' בנימין בעת "מלחמת השפות" (1913). האחרון שימש לפרקים כנציג המערכת באזור יפו.


"החרות" הופיע תחילה פעמיים בשבוע (בימי שלישי ושישי). תדירותו גברה בהדרגה, עד שהיה ליומון במאי 1912. בשונה מעיתונים אחרים ביישוב, שידעו הפסקות לרוב, הופיע "החרות" בקביעות וברציפות. מייסדי העיתון ראו במפעלם חשיבות ערכית מן המעלה הראשונה, ולכן היו מוכנים להפסיד תחילה כספים לא מעטים. כעבור זמן קצר היה "החרות" למה שהגדיר בצלאל כ"עיתון המסחרי הראשון בארץ": העיתון הראשון ששרד אך ורק בזכות קהל קוראיו ולא נשען כלל על תמיכה מוסדית כלשהי.


במלחמת העולם הראשונה היה "החרות" העיתון המרכזי ביישוב, ולפרקים (תרע"ו-תרע"ז) אף העיתון היומי העברי היחיד שהופיע בארץ. בתקופה זו נותק העיתון מרוב מקורותיו העיתונאיים בעקבות שיבוש שירותי הדואר והמברקים לסוגיהם; על כך נוספה הכבדת יד הצנזורה העות'מאנית. בתקופת המלחמה, כתב לימים משה דוד גאון, "שאלת הלחם הפשוטה והפרוזאית ביותר הטרידה, שללה את טעם החיים, והצִפִּיה לעתידות ולסוף העסיקה את כֻּלם. לכן הצטמצם גם העתון בשטח וביכֹלת, חֻפְשָׁתו נִטלה ממנו לכתוב דבר בנגוד לרצון הרשות [...]". עם זאת, בעיתון מצוי מידע רב ערך, כמעט ללא תחליף על היישוב היהודי, מוסדותיו והחיים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים בו בשנות המלחמה.


הכותבים בעיתון הגיעו מכלל מגזרי היישוב היהודי: זה ה"ישן" וזה ה"חדש", ספרדים ואשכנזים, בעלי השקפות דתיות מגוונות, תושבי ירושלים, יפו והמושבות. במידה רבה, "החרות" ראה עצמו כעיתונם של כלל "בני הארץ" – ילידי הארץ, בני המקום – שהיו בעלי רקע שונה, אך חָלקו מכנה משותף ארץ-ישראלי. לא בכדי הדגיש בצלאל כי "המשתתפים ב'החרות' באו ממיגוון יישובי יותר רחב מאשר בעיתון אחר כלשהו בארץ" באותה תקופה. משה בהר הוסיף כי "העיתון היה אחת הבמות הפלורליסטיות והפחות דוגמטיות בתקופת העלייה השנייה [...] והיחס המספרי בין כותבים מזרחים לאשכנזים בו היה מאוזן יותר מאשר בכל פרסום עברי אחר". לא בכדי תמכו כמעט כל הכותבים ב"החרות" באחדות בין כלל פלגי היישוב היהודי ועדותיו.


בעיתון פורסם בעיקר חומר אקטואלי, לרבות חדשות מקומיות ודיונים בנושאי חברה ופנאי. בשונה מעיתונים אידיאולוגיים כ"האחדות" או "הפועל הצעיר", שייצגו במידה ניכרת השקפת עולם, פרוגרמה ואתוס ברורים, הדגיש "החרות" את חיי היום-יום של קהל היעד שלו – יהודים "בני הארץ". עם זאת, הכותבים בעיתון לא היססו להביע עמדות אידיאולוגיות בנושאים שונים, ואף להתפלמס עם כותבים בעיתונים אחרים. כך למשל, בימי "מאורע ברנר" (1911-1910) תקפו כותבים רבים ב"החרות" את עמדתם של יוסף חיים ברנר ומצדדיו ב"הפועל הצעיר", שסברו כי הזהות היהודית אינה מיוסדת על מחויבות דתית, ולכן המרות דת אינן מסכנות את הקיום היהודי.


מאמרים רבים בעיתון הביעו תמיכה אידיאולוגית בציונות המדינית ובהתיישבות היהודית בארץ-ישראל. כבר בגיליון הראשון ציינה המערכת כי "תִשא ביד רמה ובעוז את דגל הציונות משאת נפשנו", והעיתון הקדיש לאורך השנים גיליונות מיוחדים לזכר הרצל, ליובלו של ביאליק, לביקור סוקולוב בארץ, לרגל קונגרסים ציוניים ועוד. ככלל, רוב כותבי "החרות" תמכו בקיומה של ישות יהודית בעלת אופי לאומי, תחת כנפי האימפריה העות'מאנית, שאליה הביעו כל הכותבים נאמנות מתמדת – מטעמים אידיאולוגיים כנים, מחשש מן הצנזורה או משתי הסיבות גם יחד.


זאת ועוד, העיתון תמך מראשיתו בתחיית הלשון העברית כלשונו הלאומית של העם היהודי. הזיקה ההיסטורית בין חוגי הכותבים בעיתון לבני-חוגו של אליעזר בן-יהודה – אף-על-פי שמשפחתו הפעילה באותה העת עיתון מתחרה, "הצבי/האור" – הייתה מובהקת. לשם הבנת התמיכה של צוות העיתון בתחיית הלשון העברית, יצוין למשל כי בן-עטר, אלמאליח, עזריאל ובן-נאים היו כולם חברים פעילים באגודת "צעירי ירושלים", אגודה לאומית ותרבותית עברית שמרבית חבריה היו ספרדים, ואשר פעלה בעיר בשנים 1905-1904, בתמיכת בן-יהודה. הנאמנות לעברית ניכרה ב"החרות" מראשיתו, כגון בשימוש מועט למדי בלעז או בלשונות היהודים האחרות. מגמת התמיכה בתחיית הלשון הגיעה לשיאה בתקופת "מלחמת השפות", שבה עמד "החרות" ללא סייג לימין המחנה העברי, העמיד לרשותו את העיתון כבמה מובילה והיה לאחד הגורמים המרכזיים בניצחונו במאבק מול חברת "עזרה" ותומכיה.


בעיתון בלטה מאוד סוגיית יחסי היהודים והערבים בארץ-ישראל ובסביבתה, שהלכו והורעו בעיקר בשנים 1911-1910. זאת, עת גברה מגמת "המעבר מעות'מאניזם לערביזם" (במילותיו של Dawn) והתפשטה במזרח התיכון ההתנגדות הערבית להתיישבות הציונית בארץ-ישראל, בין השאר באמצעות מאבק עיתונאי, מחאה פרלמנטרית, עצומות ותביעות משפטיות. בצלאל מנה כ-500 מאמרים שהופיעו בעיתון בנושא זה בשנים 1914-1909 – מניין שאין לו אח ורע בעיתונות העברית של התקופה. מאמרים אלה כללו ידיעות עיתונאיות, תרגומים מהעיתונות התורכית והערבית, ראיונות וכן מאמרים פובליציסטיים רבים בנושא. רוב הכותבים שדנו בנושא זה ב"החרות" סברו כי יש להסדיר את הסוגיות הלאומיות במסגרת האימפריה העות'מאנית – בין אם תוקם ישות יהודית עצמאית ובין אם לאו. כל המשתתפים בשיח זה חרדו מפני התפשטות האיבה הערבית ליהודים, שאותה ייחסו בעיקר לנצרות ולנוצרים, ותבעו להעמיד את המאבק ההסברתי בה במוקד סדר היום.
מרבית העוסקים בתחום יחסי יהודים וערבים ב"החרות" היו ספרדים ומבני העדות המזרחיות. לדברי הלל כהן, מגמת הכותבים הספרדים והמזרחים ב"החרות" הייתה "למצוא את 'שביל הזהב' שיאפשר חיים משותפים בארץ ליהודים (ובכלל זה לעולים ממזרח אירופה) ולערבים". כותבים אלה ראו עצמם כבקיאים יותר מן האשכנזים בתחום היחסים עם הערבים, בשל מה שראו כהיכרותם הרבה יותר את הלשון, את אורח החיים ואת התרבות הערבית. כך ניסו הללו לכונן את הונם הסמלי, כמתווכים המיטביים בין היישוב העברי לבין ערביי הארץ והאזור. בעיתון "החרות" נשמעו טענות רבות שלפיהן עסקני היישוב האשכנזים מתעלמים מעמדות הספרדים בעניין זה, מתנשאים עליהם ומזלזלים בהם; בכך, טענו כותבים אלה, גורמים העסקנים נזק רב ליישוב כולו.


היקף החומר הספרותי בעיתון היה מצומצם יחסית, אף כי פורסמו בו מפעם לפעם שירים, סיפורים, מחזות, אגדות, מאמרים על מחברים שונים וביקורת ספרות. בין השאר, תורגמו בעיתון סיפורים, פיליטונים וחומר ספרותי-מדעי בהמשכים מלאדינו ומצרפתית – פרי עטם של מחברים יהודים עות'מאנים כגון יוסף נחמה ודניאל ד' סאיאס. חלקם הופיעו אחר כך כספרונים נפרדים. בעיתון הופיעה גם ספרות עברית מקורית, הזוכה בשנים האחרונות להערכה מחדש (למשל במאמרו של בהר על סיפורה של נחמה פוחצ'בסקי, "פלורה ספורטו").


באפריל 1916 נפטר מו"ל העיתון, עזריאל, מטיפוס הבהרות, בגיל 33 בלבד. לאחר מכן לקח בן-עטר על עצמו את מלאכת ההוצאה לאור, עד שגויס לצבא העות'מאני באפריל 1917. או אז חדל "החרות" להופיע. בן-עטר שב ירושלימה בספטמבר אותה השנה. לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים בדצמבר 1917 הוא ניסה לחדש את הופעת "החרות", אך כשל. הוא נפטר בנובמבר 1918 מדלקת ריאות חריפה, בן 33 אף הוא. כך קיפדו מו"ל העיתון ועורכו את פתיל חייהם, בד בבד עם קץ השלטון העות'מאני בארץ.


במשך שנים ארוכות נתפס "החרות" כעיתון שולי, או למִצער עיתון "עדתי" או מגזרי. אולם, היה זה למעשה עיתון מרכזי ו"כללי" ביותר, המהווה מקור היסטורי שאינו יסולא בפז לחקר היישוב היהודי בארץ-ישראל בעשור האחרון של התקופה העות'מאנית, לרבות בימי מלחמת העולם הראשונה. בכלל זה, "החרות" שופך אור על דמותן של הקהילות הספרדיות והמזרחיות ביישוב היהודי ועל קשריהן העבותים ליתר קהילות האימפריה העות'מאנית. כל זאת, בעידן השיא של האליטות הספרדיות המשכילות ששאפו להנהיג את יוצאי אסיה ואפריקה במסגרת המפעל הלאומי העברי – אך לימים נכזבה תקוותן.


תמיר קרקסון, האוניברסיטה העברית בירושלים
הסקירה נשענת על מחקרים שונים, ובהם אלה של ד"ר יצחק בצלאל, חוקרו המובהק של העיתון. תודה לד"ר עמוס נוי על הערותיו.

תגובות לעיתון (0)
הוספת תגובה
גליונות זמינים באתר:
1,758 גליונות
6,166 עמודים
בין השנים: 1909-1917

 

מצב העותק: טוב
העותק הדיגיטלי הופק ממיקרופילם